היתה ונגמרה הטירונות. מאז אתמול כשחזרתי הביתה ניסיתי להשלים פערים עם אנשים שונים ומשונים (או שלא ממש משונים?) והם ישר שאלו אותי איך היה כמובן, ולכולם עניתי תשובה דומה: זה הרגיש כאילו עפתי לאיזשהו יקום מקביל, וכשחזרתי אתמול זה היה כאילו המשכתי ממש מאותה נקודה בה סיימתי ערב לפני תחילת הטירונות.
קשה לי להגיד שהטירונות נורא שינתה אותי או הפכה אותי לאדם קצת אחר, אבל נראה לי הצגתי ליקום, שלא במכוון, צד אחר שלי. הרגשתי קצת פחות עצמי בטירונות, כאילו מכורח הנסיבות (שכללו בעיקר זמנים, משמעת, חום וצרחות) משהו בי השתנה קצת. הווייב המוזר הזה, ואולי גם הקצת קולני, המשיך גם באוטו כשאבא שלי הסיע אותי חזרה הביתה, וגם בשעתיים-שלוש האלה שדיברתי עם חברים שלי וניסיתי טיפה לחזור לעצמי. אני חושבת שזה הצליח. מה שכן, היה קצת מוזר לחזור היום לשגרה של לדאוג לשלם לאוני', להירשם למועד ג', ובאופן כללי לדאוג יותר לעתיד האקדמי שלי.
זהירות, קטע סופר צהוב לפניכם.
במהלך הטירונות היה לי קשה. לעזאזל, לכולם היה קשה ונשמעו לא מעט תלונות אבל ניסיתי להחזיק את עצמי ולהמשיך קדימה. בין חברות ראנדומליות שמצאתי בטירונות (עם חלק אפילו הצלחתי לשמור על קשר פחות או יותר) נוצרה מעין דילמה קטנה-גדולה: אם אנחנו כל כך מתלוננות וכל כך קשה לנו, איך נשרוד קורס קצינים? וגם לי עלתה הדילמה הזו אפילו שהייתי נעולה על זה במאת האחוזים...ואז היתה ההשבעה. כן כן, גם אני בכיתי והתרגשתי בהשבעה (מנסה להכחיש). הרגע הזה גרם לי לחשוב קצת: יש סיבה שאני פה, ואני רתומה לגמרי לסיבה הזאת. ובטח שאני מצפה לקורס הקצינים. hell yeah אני אהיה קצינה.
הו, וקבלו את זה: נרשמתי לפר"ח. א', הייתי צריכה מלגה כלשהי כי אני שונאת לחיות על ההורים והכמה אלפי שקלים האלה יתנו לי אוויר לנשימה. ב', זה תחום שאני עוסקת בו בהתנדבות גמורה בשלוש-ארבע שנים האחרונות, אז מלגה זה צ'ופר נחמד. ג', זה קרוב לאוני', קרוב לבית, וזה להציג לילדים דברים מדעיים מגניבים. אני חושבת שאמרתי הכל.
מתישהו בשבועיים הבאים אני אעלה לפה תמונות. הייתי בצפון עם המשפחה שבוע לפני הטירונות, וצילמתי דברים דיי מגניבים. stay tuned.
להית', נקודה שצבועה ב50 גוונים של חום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
