Happy, but maybe not ?

" לא להאמין שאת רק בכיתה ח' ! "

" את כל כך בוגרת לגילך ! "

אני שומעת משפטים מהסוג הזה כל הזמן ,

ואני באמת בוגרת לגילי ,

אבל יש דברים שאני עוד צריכה את המקום הילדותי שלי ,

אני צריכה את הזמן להתבגר בשבילם .

לשמוע את נקודת המבט של גדולים ממני בנושאים האלה זה לא עוזר ,

כי כשהם היו בגילי , 

היה להם את הזמן להתבגר בקצב שלהם .

אני צריכה את הזמן להתגבר על המבוכה .

אני צריכה את הזמן בשביל להרגיש בנוח .

אבל משום מה , זה מרגיש שכל אחד שאני מכירה

בא ומוריד לי שנייה משעון ההתבגרות שלי 

ובלי לשים לב , אני רצה את הילדות בשביל להספיק לסיים את הסיבוב .

ובנתיים אני רק רצה במעגלים ,

מפספסת פרטים קטנים , אך משמעותיים .

רואה את הילדות שלי הולכת ונגמרת מבלי שהספקתי למצות את כולה ,

רואה את כל "הפעמים הראשונות" הולכות ונעלמות .

אז לפעמים אני רק רוצה ללכת ברוגע ,

להנות מהנוף , מהאוויר .

ולחוות את השנים האחרונות של הילדות בלי שאף אחד מאיץ בי .