Happy, but maybe not ?

כולם רצים ומתארגנים מאחורי הקלעים .

מחיאות כפיים סוערות .

מוזיקה ממלאה את האולם .

ואז ,

אני עולה על הבמה ,

בתוך כל הרעש וההמולה שמסביבי ,

אני מוצאת את השקט שלי .

הריקוד בשבילי זה ה- safe place ,

זה המקום שלי לעשות קצת סדר במחשבות .

מחר אני מתחילה דרך חדשה .

פותחת לעצמי דלת לעולם חדש .

מקום חדש עם אנשים חדשים .

מחר אני מתקדמת וממשיכה הלאה ,

משאירה חלק מהילדות שלי מאחור .

זה כבר לא רק תחביב ,

זה הופך להיות משהו מקצועי .

אני ממשיכה הלאה ,

אבל משתדלת לשמור על קשר עד כמה שאפשר .

אני כבר מחכה לזה ,

מחכה לעבודה קשה ,

מחכה לעשות את הדבר שאני הכי אוהבת ,

תוך כדי זה שאני מנסה לפתח לעצמי עתיד בתחום הזה .

תוך כדי זה שאני שומרת על זה שהריקוד ישאר ה- safe place שלי .

שנה עברה ,

כבר הרבה מאוד זמן שאני חושבת על היום הזה ,

כבר הרבה מאוד זמן שאני חושבת על הפוסט הזה .

אני יכולה לסכם ולספר לכם מה עברתי ,

אני יכולה לספר איך הכרתי את ישראבלוג ,

אני יכולה לכתוב על קהילת ישראבלוג,

אני יכולה ... אבל בחרתי שלא,

בחרתי בלהגיד תודה .

תודה למי שהכיר לי את המשפחה התומכת הזאת שקוראים לה ישראבלוג,

תודה למי שקרא והכניס את הבלוג שלי לקבועים,

תודה למי שהעביר ביקורת ועזר לי לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת,

תודה למי שהגיב והזדהה .

ובקיצור ,

תודה לכל מי שאי פעם עבר כאן בבלוג 

וריפרף בין מחשבותיי הסודיות ביותר .

תודה על שנה מדהימה !

קמים בבוקר ,

מצחצחים שיניים ,

שוטפים פנים ,

ויושבים למטה לארוחת בוקר אחרונה לפני שהיא מתקדמת הלאה .

זהו .

נגמר .

נשארנו רק ארבעתנו ,

והיא ? היא בשוק .

המומה ממה שצופן לה העתיד .

הלכה הראשונה ,

לא הספקנו למצמץ

וכבר הלכה גם השנייה .

כולם מחבקים , מברכים ומאחלים לה הצלחה ,

רק אני מסתכלת מהצד ,

עוצרת את הדמעות שמאיימות לפרוץ החוצה .

מנסה להוציא מילה מהפה ,

אבל כל מה שאני שמצליחה לעשות ,

זה לחבק חזק חזק ,

ולא לשחרר עד השנייה האחרונה בה היא צריכה ללכת .

אני יודעת שהיא תחזור ,

אבל השגרה שלנו תשתנה .

ועכשיו כל מה שנותר לי לעשות זה לאסוף את עצמי ,

ולנסות לעשות את מה שלא הצלחתי ,

לאחל לה בהצלחה .