כבר לא כל כך תמימה.

קצת מדאיג אותי הסיפור מהפוסט האחרון.

לא כי הוא היה גרוע, די חיבבתי אותו. 

פשוט הסוף שלו. הוא כל כך פסימי ונורא.

אני לא רגילה אוהבת לראות את עצמי ככה. 

לצערי, אני כן רגילה. ואני שונאת את זה. 

באמת נפגעתי כל כך הרבה פעמים שאני לא יכולה לכתוב סיפור שנגמר בסוף טוב?

כי התכוונתי שהוא יגמר טוב, ואז איזה קול קטן בראש אמר לי:

"אבל את יודעת שזה לא באמת הגיוני. 

את יודעת שב90% מהפעמים, הסיפור יגמר ככה.

והגבר לא באמת ילך ויתאהב בבחורה.

טוב, אולי כן. אבל לא איתך."

באמת הפכתי לכזאת מתוסכלת שאיבדתי כל תקווה לרומנטיקה?

באמת הפכתי לכזאת בתולה מרירה ופגועה בגיל 18?

אני רוצה להאמין שיש גבר בשבילי שם בחוץ.

ואני רוצה להאמין שאנחנו נתאהב אחד בשניה, והוא ירצה לבלות איתי כל רגע, וגם אם נריב, וגם אם הוא יפגע בי קצת (כי לא נראה לי שמצב שבו הגבר לא פוגע בי הוא אפשרי) הוא יצטער על זה, ושיהיה אכפת לו ממני.

כואב לי לראות את עצמי מרירה כזאת.

אסור לי להיות ככה. 

במיוחד לא בגילי הצעיר.

אבל איך אני אמורה לשמור על התקווה שלי ועל האמון שלי באהבה אמיתית, כשכל שאר העולם מוכיח לי שאהבה זאת איזו אשליה רחוקה, ששמורה רק לסרטי ג'ניפר אניסטון ודיסני?