כבר לא כל כך תמימה.

היה היה משפחת זבובים שגרה בקיר.

היה את אבא-זבוב, ואמא-זבוב, ובן-זבוב,

ובת-זבוב, שלא הייתה באמת קשורה למשפחה, פשוט נתקעה שם בקיר, ולא רצתה להיות לבד.

בקיר, כמו בכל קיר רגיל היה די משעמם. 

חתיכת טיח נופלת מפה,

ועוד קצת אבק מצטבר על הדפנות,

ואין ממש מה לעשות.

אז בת-זבוב הציעה שיזמזמו ביחד, כדי להעביר את הזמן בקיר.

וככה עשו:

ב8 בבוקר, ושעתיים אחרי כן שוב,

אבל הזמזום לבד לא עוזר, צריך קצת משחק.

הם התחילו לזמזם בכל פעם ששמעו קול בוקע מעבר לקיר,

כדי שהדבר שמשמיע אותם ידע שהם קיימים.

ואולי אחר כך, אחרי שהעירו אותו ב8 בבוקר, ואחרי שעצבנו אותו בזמן שראה סדרה במחשב, ועד שעות הלילה,

הדבר שמשמיע את הקולות המוזרים מעבר לקיר יספר את סיפורם.

אחד הסיפורים הטיפשיים(טוב, לא טיפשי, מוזר) שעלו לי בראש, אבל בחיי, הקיר שלי מזמזם ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה.