כבר לא כל כך תמימה.

שבועיים קשים עברו על כוחותנו.

אני לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל.

העובדה שיש לי רק 12 כניסות מתחילת דצמבר מבאסת אותי. כבר שכחו אותי בישרא??

טוב זה גם אשמתי, העולם העסיק אותי יותר מדי.

טירונות הייתה כיפית בטירוף. למה? כי הייתי עם אנשים 24 שעות ביממה. ובחיים לא ידעתי שזה יכול להרגיש כל כך טוב.

ברצינות, זה מרגיש כאילו טעמתי מהפרי האסור בשבילי. ככה זה כשיש לך חברים??

זה נשמע נורא עצוב שאני אומרת את זה, אבל זה נכון! אני בחיים לא ידעתי שלשמוע מישהו צועק "ג'פרסון, בואי נלך ביחד לכיתה" יכול להישמע כל כך טוב.

מעבר לזה- הספורט. אני כל כך חטובה עכשיו. אם הייתי יפה קודם, אני מהממת עכשיו. אבל המצלמה עדיין לא רואה את זה. אני צריכה להבטיח לעצמי שאני אמשיך עם הספורט גם אחרי שהקורס יגמר.רק חבל שאני על מדי ב' מלוכלכים וגדולים כל היום, וכשאני יוצאת הביתה אני על מדי א' לא מוצרים, כי אסור להצר.

וקיבלתי קישור, זאת אומרת שלישות עם אנשי מילואים. התאכזבתי, כעסתי, בכיתי איזה שעה-שעה וחצי, זה הרגיש קצת כמו בגידה שהמפקד שלי לקח לשלישות בסדיר את הבחורה מהצוות שדווקא לא רצתה ולא מסוגלת לעשות את זה, וקינאתי בה קצת (וזה מגעיל, אני יודעת). ועכשיו? לא יודעת. השלמתי עם זה, אבל עם עוד 50 חששות חדשות:

כי אף אחד מאנשי המילואים שיצא לי להכיר לא רוצה לחזור לצבא,

וכי עכשיו אני אצטרך להיות עם אנשים בני 20-40, שזה מוזר,

וכי עכשיו אני אשמע על החיים המושלמים שלהם עם האישה והלדים ואתבאס שלי אין את זה,

אבל למה אני הכי חוששת?

כי זה תפקיד של יומיות. ויומיות, מעבר לשעות באוטובוס, ולעייפות הכרונית, ולתחושה שזה בכלל לא צבא, אומרות לי דבר אחד-

נהנית להיות עם אנשים כל כך הרבה זמן, נכון?

איזה כיף זה שאפשר לקרוא למישהי חברה שלך ולא להרגיש כאילו את כופה את הכינוי עליה, נכון?

אז את יודעת מה נעשה עכשיו?

נוריד אותך מגן העדן הקטן שבנית לעצמך, וניתן לך לעבוד במשרד עם עוד 5 אנשים מקסימום, ואז, תחזרי הביתה ב8 כל יום, ותיכנסי שוב לחדר הריק, ולפלאפון חסר ההודעות, ולפייסבוק חסר העידכונים, ומשם ישירות לתחושת הבדידות שאפפה אותך לפני חודשיים.

איזה כיף, נכון?

אני לא רוצה להיות בודדה שוב.