כבר לא כל כך תמימה.

אז הדברים התקדמו עם ד'. 

נפגשנו, היה סביר.

לא נישקתי אותו, כי..

הוא התאכזב, ודיברנו מהיום הזה עד יום חמישי בערך חצי שעה+- ביום.

השיחה האחרונה הרצינית ביום רביעי שעבר הייתה מושלמת,

הוא אמר שהוא מתגעגע אליי,

הדברים התחילו להיות רציניים,

הוא רוצה לבוא אליי יום שבת הבא,

ואז

לא עונה. 

לא מתקשר.

לא חוזר לשיחות.

ואני נכנסת לחרדות הנטישה האופייניות מאז ימיו של ק'-

הוא שונא אותי, 

ומה עשיתי לא בסדר,

ולמה עכשיו,

ולמה הוא בכלל דיבר איתי,

ואני שונאת את עצמי,

ואני לא מאמינה שזה קורה שוב.

ופשוט לא אכפת לו.

ולמה כל גבר בחיי עוזב אותי?

כמובן, על הדרך עשיתי את הטעות האופיינית מימיו של ק'-

להתקשר ולשלוח הודעות כמו חולת נפש שגוססת ללא סיכוי להישאר בחיים.

 ומשום מה הוא עדיין לא נתן לי תשובה מספקת.

ולא, אני בבסיס זה לא באמת תשובה מספקת.

שלחתי לו שאנחנו צריכים לדבר, כי אם זה לא יגרום לו להתקשר, שום דבר לא יעזור.

אחרי שעתיים הוא שלח הודעה והתקשר, ואני לא ראיתי את השיחה.

ואני מקווה שהוא יחזור אליי וירגיע אותי.

כי אני מרגישה קצת..

חרדתית, 

פחדנית,

מוזרה,

בודדה,

נטושה,

דחויה,

ובעיקר-

דפוקה.

אז זאת אני שדפוקה?

יכול להיות שק' דפק אותי עד כדי כך?

או שזה הסיפור ביני ובין ד' שדפוק?

ויש לי רק כניסה אחת מ2013. עצוב. נטוש כאן.