כבר לא כל כך תמימה.

לא כתבתי יותר מדי זמן.

אתם יודעים, אם הייתם אומרים לי לפני 3 חודשים :

שאני אצליח לעמוד מול כיתה ולהעביר שיעור של 45 דקות,

שיהיו מסביבי אנשים שאכפת להם ממני,

שדניאל ואני נהיה שוב ביחד,

שהמראה שלי בחדר תהיה תלויה, 

שאני אוהב את הצבא ואהיה גאה בעובדה שאני לובשת מדים,

שאני כמעט מסיימת את הספר באנגלית של הגיבן מנוטרדאם,

שאני אצליח לעמוד מול מישהו בזמן ריב ולהתכווח איתו בלי לשתוק מולו בפחד,

שיהיה לי מילה,

שאנשים יכירו אותי,ויאהבו את זה,

שאני אפילו קצת מאושרת עכשיו, כי מעולם לא ידעתי איך זה מרגיש.

כנראה שהייתי צוחקת לכם בפרצוף. או שותקת, כמו תמיד.

אבל נחמד לי עכשיו. יש מצב שאני אפילו מאושרת.

הממ. הצבא כנראה מושלם בשבילי.