כבר לא כל כך תמימה.

אז תהיתי, בפוסטים הקודמים, לכמה זמן אני אצליח להיות מאושרת?

לכמה זמן אני אהיה שם, על פסגת העולם, שמחה ושקטה בליבי?

בערך חודשיים, פחות או יותר.

אז נחשו מה קרה. 

לא באמת, נחשו!

אתם לא תצליחו לנחש.

כי קרה לי הדבר שהכי פחדתי ממנו.

הסיוט הכי גדול בעולמי התגשם.

ישנתי איתו. עם החבר. והיה מושלם. וכל רגע חרוט לי בלב.

הנשיקה הראשונה שלנו, כשהוא נישק אותי על האף, והוריד לעצמו את החולצה, והוריד לי את החזיה.

כשהתהפכנו במיטה, ושהוא הכניס לי את היד עמוק לתוכי.וכשהוא גמר, וכשהוא נשך לי את האצבעות.

ושאמרתי לו "אני אוהבת אותך".

ושהטלפון צלצל, 

"הציל אותי".

אבל זה לא הדבר הכי גרוע, חכו. זה מדרדר עוד.

הולכים לישון מחובקים. והוא מנשק לי את הכתף. ואז אני קמה בבוקר ומגלה שהוא מסמס בטלפון.

שקט כל הבוקר.לא מדבר, לא מנשק. כאילו כל העולם התהפך לי.

הוא מוריד אותי בתחנת אוטובוס, וכשאני באה לנשק אותו הוא מתרחק.

אני מתקשרת אחרי כמה שעות והוא לא עונה.

מחכה יום, ושוב לא עונה.

שולחת הודעות ומתקשרת, וכצפוי: לא עונה.

ואז במסדר ניקיון ביום רביעי הטלפון רוטט. הודעה, כי מסתבר שאין לו את הביצים לעשות את זה בטלפון או חלילה פנים מול פנים.

ואני מתחילה לקרוא "אני מצטער ש..וזה לא מגיע לך... עם כל הודעה אני מרגיש את זה פחות ו..."

והעיניים שלי ממשיכות לדמוע. 

ככה, ביום בהיר. ביום רגיל לחלוטין.

אז הוא נפרד ממני. יומיים אחרי.

הסיוט הכי גדול שלי, למי שלא ידע.

עד שסמכתי על מישהו. עד שבניתי אמון. עד שהאמנתי לעצמי שהחיים שלי טובים לרגע. עד שאהבתי מישהו שחשבתי שאוהב גם אותי.

מתפוצץ לי בפנים.

אבל, זה עוד מדרדר. חכו.

כי היום, נחשו מי שולח לי הודעה? 

נכון.

"מגיע לך לדעת את האמת."

"איזה אמת? שיקרת לי לאורך כל הדרך כדי להכניס אותי למיטה ולזרוק אותי אחרי יומיים?"
"חבל שאת שלילית כל כך. אני אספר לך בתנאי שתפסיקי עם ההערות העוקצניות"

"אתה עוד מציב לי תנאים? אני אמשיך עם ההערות העוקצניות עד שתבין איזה חרא היית"

ואז התחלנו לריב. ולא סתם, עם מכות מתחת לחגורה והכל.

והפנינים?

"את בלתי נסבלת"

"אם את מתנהגת ככה לא פלא שאת לבד עד עכשיו ואני לא"

"אין לך רגש ולי יש בשפע"

"אף פעם לא אהבתי אותך"

" לא זרקתי אותך כי אף פעם לא לקחתי אותך"

"תמצאי מישהו ברמה של הניבולי פה שלך"

"איך בכלל הייתי איתך?"

והנה התחלנו שוב. הפלאשבקים. אולי אני אקפוץ מהחלון? אולי אני אקח את הכדורים שיש לי במגירה?

אה רגע, הוצאתי את כל הסכינים מהחדר לפני שנתיים. חכם ג'פרסון.

ואני נשכבת על הרצפה מנסה להבין מה קורה. אולי הוא צודק? אולי אני לא שווה כלום באמת?

אולי אני סתם בזבוז של אויר בעולם? אולי עדיף להפסיק את זה זהו?

אני רק רוצה להתעלף לרגע.

להפסיק את הכאב.

רק לרגע.