כבר לא כל כך תמימה.

איבדתי הרבה בשבועיים וחצי.

איבדתי את התמימות,

את החבר,

את האהבה שלי אליו,

את הנאיביות,

את היציאה לקצונה, כי לא עברתי מבדקים,

את כל החברים שיוצאים באפריל הקרוב,

את כל החברות הטובות מהבסיס,

אה, וחלק גדול מהשיער שלי.

לא כי הסתפרתי, נראה לי שהוא נושר בעקבות שאר הדברים שאיבדתי.

אבל מה הפאנץ' הכי גדול בעניין?

אני עדיין מוצאת סיבות לחייך ולמה השמש עדיין זורחת בבוקר.

אני לא בטוחה איך.

זה מפתיע.

חשבתי שאני אתמוטט.

התמוטטתי.

אבל אספתי את השברים בידיים ועם קצת דבק אני נראית לעין בלתי מזוינת קצת..

נורמלית.

אם אני אעז להשתמש במילה הזאת.

הממ. באמת מעניין.