כבר לא כל כך תמימה.

בשבועיים האחרונים היו לי בערך 5 רעיונות לפוסטים שונים.

אני כותבת כל אחד מהם במוח שלי, משכתבת, עוטפת בסרט מתנה יפה ולוחצת על שמור.בדרך כלל.

בגלל אילוצים צבאיים ועצלניים אני כותבת, משכתבת, כותבת אחד אחר, משכתבת בזמן שכותבת אחד שלישי בראש ובסוווף,

שום דבר לא נכתב על הנייר. טוב, מסך.

אז הרמתי את התחת העצלן והוצאתי אותו מהמקלחת, הישר אל הכסא המשובץ שלי.

אבל אני מודה, לא לבד, קול ששמעתי קודם קצת הכריח אותי..

ועכשיו, לפואנטה!

דמיינו אותי, ג'פרסון, מסתובבת ברחובות הלא-כל-כך-הומים של טבריה הרותחת, במדים 65% (!) פוליאסטר. איכס.

ועכשיו אפריל! השם יודע לאיזה סוג של שומן פוליאסטרי נמס אני אהפוך באוגוסט.

בכל מקרה, הולכת, מסתובבת, מתנה לאחותי שם, גומי לעצמי כאן,

כרגיל.

ואז התגלה לי שלאחותי הקטנה יש יום הורים. קטנטונת. כנראה שהגיע הזמן לפגישה חדשה עם המורה לספרות.

כן, אין לי עוד אנשים שאכפת לי מהם בבית הספר שכוח האל הזה.

בזמן שחיפשתי אותה יצא לי להיתקל בזכרונות מרירים- כאן בכיתי כש, שם בכיתי בפעם אחרי ש. 

מתי לא בכיתי שם? 

עצוב.

הזלתי עוד דמעה אחת לזכר הקודמות.

ואז הגעתי למורה לספרות. נשמה אמיתית. סוג של מורת דרך. היא היחידה שידעה כמה בודד לי שם. 

ולא ניסתה להשלות את עצמה ולחבר אותי לאנשים ששרפתי איתם את הגשרים ממזמן כמו המחנכת הישנה.

בקיצור, מקסימה. סיפרתי לה על ד'. ידעתי שהיא היחידה שתעזור לי קצת להרגיש יותר נורמלי.

למרות שגם חברה שלי ראתה אותי מזילה דמעה לפני יומיים על העובדה שהמילה זונה מהדהדת לי בראש שוב ושוב והתמודדה עם זה יפה.

קשה להיות חברים שלי. איך מסתדרים עם פסיכופטית בהכחשה?

אבל זה שייך לפוסט אחר. בכל מקרה המורה נתנה לי נאום מרגש על זה שאני צריכה להיות ערנית ולא לפחד מהעתיד, רק ללמוד מהעבר.

היא אמרה לי שאני צריכה לחזור לכתוב. צודקת, מרגיש לי יותר טוב.

ומשפט אחד יפה שאני כנראה אזכור עוד הרבה זמן מהשיחה?

"99% מהסבל שאת עוברת בחיים זה הכאב מהעבר והפחד מהעתיד. ועכשיו? הכל בסדר, נכון? נכון."

מקסימה.

אני אסיים כאן.

והדמעה שהזלתי לפני יומיים? התחילה ממשפט בספר "נקמה" של שרה אנג'ל. ספר מושלם באמת.

קשה ומושלם. פסיכי ויפה.

"לא נורא" ניחמתי אותה, "למלון הוא יכול לקחת אותך גם במונית"- נאמר לזונה. שלא מתוארת כזונה, אבל מורגשת כאחת כזאת.

ואם למישהו יש את הספר בבית, עצרתי בעמוד 257 כי אחת מהקצינות שהספר היה שייך לה הייתה צריכה להשאיל אותו לידידה.

הצילו! אני לא יכולה לסיים ספר באמצע, אני חייבת לדעת מה קרה!

ובלי ספוילרים, תשלחו לי את הספר או שתשתקו!

אוהבת.