כבר לא כל כך תמימה.

נהייתי מרירה לאחרונה.

אני לא אוהבת את אני המרירה.

זה לא ממש מרירות, יותר בכיוון של כואבת, מסכנה שכזאת.

איכס. חולשה.

אני שונאת להיראות חלשה.

מאיפה כל המרירות הזאת הגיעה?? 

בסדר, אז גבר לוזר שאהבת שיקר לך וזרק את האמון וכל מה שחשבת שנכון על אהבה מתחת לטרקטור שנוסע עליו השטן.

אז מה??

בסדר, אז כל החברים שלך מהקורס עכשיו בהכנה לקצונה ואסור לך יותר להיכנס לפייסבוק כי המפלצת הירוקה מתגלה בכל פעם שאת רואה אותם,בשיעורים, במסעות, בסגירות שבת ובשמירות. עצוב שאני, בבית, מקנאה באנשים שסוגרים שבת בבה"ד 11 ומתלוננים על יקומם. טיפשים.

אני שונאת את עצמי המרירה.

גם התכערתי על הדרך, אם זה לא הספיק.

אנשים מסתכלים על הפנים שלי ונחרדים מרמת הפצעונים שקיימים שם.

אני לוקחת תרופות, בסדר?! 

תפסיקו להסתכל עליי כאילו אני חיה. זה קורה לפעמים לבנות 18 שקשה להם. זה שתסתכלו עליי ותשאלו "מה קרה לך בפנים" בבהלה לא עוזר!

אני אראה לי סרט נחמד ואופטימי ואנסה לשמור על התקווה שלי. 

אני חייבת.

ג'פרסון המרירה לא יכולה להתקיים יותר. 

גם אם היא תצטרך לזייף חיוך בכל נשימה.