כבר לא כל כך תמימה.

בשניות הם מתהפכים.

כשאת הכי פחות מצפה לזה.

כשאת הכי בטוחה ורוצה במקום שלך, לוקחים את הרצפה מתחתייך.

את כל מה שחשבת שלא ישתנה.

לא עכשיו, לפחות.

ומה הלאה?

אני רק מקווה שבשניות הם יתהפכו לי שוב.

אני רק מקווה שהגבר הבא שיבוא לא יפגע בי.

למרות שאני יודעת שזה יקרה.

חיים זה לא דבר יציב.

אבל אני יכולה תמיד לקוות לטוב ביותר.

ולצפות לגרוע ביותר?

אני לא רוצה לחיות ככה.

מפחדת.

מסתכלת מאחורי הכתף בכל רגע נתון.

אני רוצה לחיות ברגע, ולהיות בטוחה. 

להסתמך על אנשים ולאהוב כאילו אף פעם לא פגעו בי.

די דפוק.

שאני מעדיפה לתת לגבר הבא את כל כולי, במקום לתת חלקית בזמן הגיוני, לחלק לגורמים את הפחד.

זה לא אני.

אני אוהב את הבא כמו שאהבתי את הראשון.

אם כבר לאהוב, אז רק בגדול.

גם אם אני אפגע ככה שוב.

במיוחד אם אני אפגע ככה שוב.

ואני נשבעת שזה פוסט אופטימי :)