כבר לא כל כך תמימה.

יש לי מין מסורת כזאת:

בכל פעם שקשר נגמר. 

לא משנה אם אני או הוא סיים,

או אם הקשר היה יומיים או חצי שנה.

אני תמיד לוקחת לי 5 דקות לזכרון קטן לזמנים הטובים. נזכרת למה זה נגמר. ומוחקת את השיחה.

במקרים קשים של ק' או ד' גם מוחקת איש קשר, כדי שאני לא אוכל להתקשר בזמנים קשים.

ומוחקת מהפייסבוק, ומוחקת מהכל.

כי אם אני אמחק, הזכרונות יעלמו.

כי אם אני אמחק, לא יחסר לי.

כי אם אני אמחק, זה יהיה כאילו זה לעולם לא קרה. 

זה היה חלום רע וזהו.

במיוחד עם ד'.

שאני משתדלת למחוק כל זכר לקיומו.

אני משתדלת למחוק את הסוג של מוטל זונות שהוא הביא אותי אליו.

וכל סוג של רגש או תשוקה שהיתה לי כלפי הבן אדם.

והכי אני מנסה למחוק את איך שהתמוטטתי אחרי שהוא זרק אותי.

כי הוא הכי לא היה שווה את ההתמוטטות שלי.

מכולם.

והיו יותר מדי "כולם".