כבר לא כל כך תמימה.

יש לי לפעמים איזו רוטינה עם גברים. 

רוטינה שאני שונאת בכל טיפת דם בגופי. אבל היא קיימת.

אני מכירה מישהו, מתקדם מעולה, ממש טוב, קובעים להיפגש לסופש הקרוב ולא מתאים כי : *הכנס תירוץ כאן*.

אז קובעים לשבוע או שניים אחרי. ואז. אז מגיע הקטע הכי גרוע.

אני מתחילה לחשוב על זה שיש מצב ויכול להיות סיכוי קלוש קטן צף לו בים של כאב ולב שבור שאומר לי "הפעם זה בוודאות יצליח".

חמוד. 

שקרן. 

אבל חמוד.

לאחר מכן זה כבר רגיל. 

אני שולחת איזה בוקר טוב כי אני בטוחה מספיק בעצמי כדי לא לחשוב על אגו מטופש ו"הגבר צריך להתקשר תמיד כי יש לו ביצים".

ואז. התעלמות. 

נכנסים לוואטסאפ ויוצאים. שעה עוברת. בסדר, שעה זה לא הרבה.

שעתיים, שלוש, שש, ופתאום הגיע מחר והוא לא חזר אליי.

למה ציפית הרי ג׳ף? את ידעת שזה יקרה מההתחלה. 

הדבר שכן מפתיע בכל הרוטינה זה שבדרך כלל הגבר שוכח ממני.

הפעם. 

שניים חזרו אליי היום.

שניהם ביקשו סליחה שהתעלמו ועל איך שנגמר.

שניהם ניסו להתחיל שוב ולא עבד.

אבל זה מעניין. 

אני לא טובה מספיק כדי שימשיכו לדבר איתי, אבל אני כן מספיק טובה כדי "לבקש ממנה סליחה כי לא מגיע לה?"