כבר לא כל כך תמימה.

נעלמתי קצת. 

זה או שיש לי חודש שאני מעדכנת כמעט יומיומית, או חודש שאני נזכרת במקום הזה פעם אחת.

עכשיו זאת האפשרות השניה.

היתה לי שיחה עם הקבן ביום חמישי. דיברנו הרבה על בדידות, וכאב. הוא אפילו צייר לי איזה מעגל של - לבד, בודד, למה בודד? כי אני לבד. 

בנאדם חכם.

וכמובן שהוא לא סיים את הפגישה ככה. דיברנו על איך אפשר לשבור את המעגל ומה אני יכולה לעשות כדי לא להיות כל כך בודדה או תלויה באחרים.

ולא רק זה. 

הכרתי מישהו שהיה נראה ממש מושלם לפני בערך 3 שבועות. באמת באמת מושלם. גם גר לידי, גם ממש מקסים, גם לוחם, גם קורא, גם כותב ועוד מלא דברים טובים. באמת מושלם. אפילו היה לנו כינוי אחד לשניה על זוג חיות מצוירות מדיסני. והרסתי את זה. הוא אמר שזה בגלל שהוא לא רוצה משהו רציני. אני מתארת לעצמי שזה כנראה בגלל אובר דביקות. כוסאמק. שונאת את ההרגשה המסריחה הזאת. את הפספוס הזה. לפחות שהיינו נפגשים. זה נהרס שעתיים לפני הפגישה.

וזה לא הדבר היחיד. גם שני "החברות הכי טובות" שלי הפסיקו לדבר איתי בחודשיים האחרונים. ואחרי חודש וחצי של בכי ובדידות שניסיתי להבין מה קרה, הבנתי את זה.

דביקה. עלוקה. קרציה. חופרת. מעצבנת. חסרת תועלת.

ואת המילים האלה אני לא דימיינתי, אני שמעתי.

שונאת את החיים האלה.