כבר לא כל כך תמימה.

המון זמן.

זה בעיקר בגלל היומן. 

אני מרגישה פחות צורך לכתוב כאן, כי יש לי מקום אחר לכתוב. 

לכתוב באמת. עם מחיקות על הנייר וציורים קטנטנים(ולא, ה12 סמיילים של ישרא לא מספקים).

וגם עכשיו לא הרגשתי צורך.

עכשיו התכוונתי לצלם משהו מפעם ולעשות משהו יותר טוב בחיי.

ואז הסתכלתי על הפוסט העצוב ממאי. 

הזה שאין לי שאיפות.

מצחיק כמה אפשר להשתנות בכמה חודשים.

עכשיו:

מדהים לי. פתאום אני יפה יותר. פתאום אני יותר בטוחה בעצמי. 

פתאום אין לי כבר קבן ולא קשה לי. פתאום השברונות לב הקטנים מתאחים במהירות יתרה. פתאום אני מציירת. פתאום אני מחבקת. פתאום יש הרבה חברים ועוד יותר מחזרים. 

פתאום אני אוהבת את עצמי. 

ולא, אסור לקחת את זה כמובן מאליו.

פתאום הצלף שלי שולח הודעות שהוא רוצה להיפגש. ואם אני יוצאת עם מישהו. וזוכר שיש לי יום הולדת עוד מעט.

ויש לי המון שאיפות. רובם יחשבו טיפשיים לקהל הרחב.

בשביל מישהי כמוני ללמוד את צורות הכוכבים, איטלקית ואת המיתולוגיה היוונית.

פתאום החיים לקחו כיוון אחר. 

וזה מדהים, כמה יכול להשתנות בכמה חודשים. 

לילה טוב :)