כבר לא כל כך תמימה.

שכחתי מהפוסט הזה.

אמרתי שאני אפסיק להתלונן.

והתלוננתי הרבה.

די. אז קשה לך.

בסדר, מזמן הבנתי.

אבל די.

הבכי הרי לא עוזר.

משחרר קצת, אבל לא משפר את ההרגשה.

צריך למצוא משהו שגורם לי לאושר אמיתי.

שקיים 24/7 ואפשרי בכל מקום ובכל שעה.

ואהבה.

קבוצת משפטים לא קשורים, היום הכי ארוך בשנה, חום אימים וחרמנות יתרה.

לילה טוב.

ומיטה ריקה עדיין, כרגיל.

בלי להתלונן. נשבעת.

אחרי היאוש שלי אתמול פתחתי פרופיל באתר היכריות.

נמחק אחרי פחות משעתיים.

אני לא הבחורה הזאת.

שמנפה בחורים לפי מראה ופרטים שטחיים.

אני הבחורה שמאמינה בגורל ואם אני צריכה להכיר מישהו, אני אכיר אותו.

ואני לא פוסלת גם את המחשבה שאני אאעשה את הצעד הראשון.

אבל אני לא יודעת.. משהו פשוט לא עובד לי במצב הזה..

אני מתגעגעת לשיחות ב12 בלילה שאני רק חוזרת לחדר ובדיוק בדרך למקלחת.

אני מתגעגעת להודעות בוקר טוב, וחלמתי עלייך.

וזה לא היה תמיד עם ד'. רק פעם ב..

מתאים לי זוגיות רצינית עכשיו.

עם מישהו שלא מפחד מאהבה וממחויבות.

שלא יברח ממני כשאני אומר לו שאני אוהבת אותו.

כמו ה2 האחרים. 

בא לי לפנק מישהו. 

אני מתגעגעת לזוגיות. לא לד'. לזוגיות.

ושוב, לילה טוב.

מג'פרסון, ששוכבת לבדה במיטה.

כמו תמיד.

אז תהיתי, בפוסטים הקודמים, לכמה זמן אני אצליח להיות מאושרת?

לכמה זמן אני אהיה שם, על פסגת העולם, שמחה ושקטה בליבי?

בערך חודשיים, פחות או יותר.

אז נחשו מה קרה. 

לא באמת, נחשו!

אתם לא תצליחו לנחש.

כי קרה לי הדבר שהכי פחדתי ממנו.

הסיוט הכי גדול בעולמי התגשם.

ישנתי איתו. עם החבר. והיה מושלם. וכל רגע חרוט לי בלב.

הנשיקה הראשונה שלנו, כשהוא נישק אותי על האף, והוריד לעצמו את החולצה, והוריד לי את החזיה.

כשהתהפכנו במיטה, ושהוא הכניס לי את היד עמוק לתוכי.וכשהוא גמר, וכשהוא נשך לי את האצבעות.

ושאמרתי לו "אני אוהבת אותך".

ושהטלפון צלצל, 

"הציל אותי".

אבל זה לא הדבר הכי גרוע, חכו. זה מדרדר עוד.

הולכים לישון מחובקים. והוא מנשק לי את הכתף. ואז אני קמה בבוקר ומגלה שהוא מסמס בטלפון.

שקט כל הבוקר.לא מדבר, לא מנשק. כאילו כל העולם התהפך לי.

הוא מוריד אותי בתחנת אוטובוס, וכשאני באה לנשק אותו הוא מתרחק.

אני מתקשרת אחרי כמה שעות והוא לא עונה.

מחכה יום, ושוב לא עונה.

שולחת הודעות ומתקשרת, וכצפוי: לא עונה.

ואז במסדר ניקיון ביום רביעי הטלפון רוטט. הודעה, כי מסתבר שאין לו את הביצים לעשות את זה בטלפון או חלילה פנים מול פנים.

ואני מתחילה לקרוא "אני מצטער ש..וזה לא מגיע לך... עם כל הודעה אני מרגיש את זה פחות ו..."

והעיניים שלי ממשיכות לדמוע. 

ככה, ביום בהיר. ביום רגיל לחלוטין.

אז הוא נפרד ממני. יומיים אחרי.

הסיוט הכי גדול שלי, למי שלא ידע.

עד שסמכתי על מישהו. עד שבניתי אמון. עד שהאמנתי לעצמי שהחיים שלי טובים לרגע. עד שאהבתי מישהו שחשבתי שאוהב גם אותי.

מתפוצץ לי בפנים.

אבל, זה עוד מדרדר. חכו.

כי היום, נחשו מי שולח לי הודעה? 

נכון.

"מגיע לך לדעת את האמת."

"איזה אמת? שיקרת לי לאורך כל הדרך כדי להכניס אותי למיטה ולזרוק אותי אחרי יומיים?"
"חבל שאת שלילית כל כך. אני אספר לך בתנאי שתפסיקי עם ההערות העוקצניות"

"אתה עוד מציב לי תנאים? אני אמשיך עם ההערות העוקצניות עד שתבין איזה חרא היית"

ואז התחלנו לריב. ולא סתם, עם מכות מתחת לחגורה והכל.

והפנינים?

"את בלתי נסבלת"

"אם את מתנהגת ככה לא פלא שאת לבד עד עכשיו ואני לא"

"אין לך רגש ולי יש בשפע"

"אף פעם לא אהבתי אותך"

" לא זרקתי אותך כי אף פעם לא לקחתי אותך"

"תמצאי מישהו ברמה של הניבולי פה שלך"

"איך בכלל הייתי איתך?"

והנה התחלנו שוב. הפלאשבקים. אולי אני אקפוץ מהחלון? אולי אני אקח את הכדורים שיש לי במגירה?

אה רגע, הוצאתי את כל הסכינים מהחדר לפני שנתיים. חכם ג'פרסון.

ואני נשכבת על הרצפה מנסה להבין מה קורה. אולי הוא צודק? אולי אני לא שווה כלום באמת?

אולי אני סתם בזבוז של אויר בעולם? אולי עדיף להפסיק את זה זהו?

אני רק רוצה להתעלף לרגע.

להפסיק את הכאב.

רק לרגע.

אז הדברים התקדמו עם ד'. 

נפגשנו, היה סביר.

לא נישקתי אותו, כי..

הוא התאכזב, ודיברנו מהיום הזה עד יום חמישי בערך חצי שעה+- ביום.

השיחה האחרונה הרצינית ביום רביעי שעבר הייתה מושלמת,

הוא אמר שהוא מתגעגע אליי,

הדברים התחילו להיות רציניים,

הוא רוצה לבוא אליי יום שבת הבא,

ואז

לא עונה. 

לא מתקשר.

לא חוזר לשיחות.

ואני נכנסת לחרדות הנטישה האופייניות מאז ימיו של ק'-

הוא שונא אותי, 

ומה עשיתי לא בסדר,

ולמה עכשיו,

ולמה הוא בכלל דיבר איתי,

ואני שונאת את עצמי,

ואני לא מאמינה שזה קורה שוב.

ופשוט לא אכפת לו.

ולמה כל גבר בחיי עוזב אותי?

כמובן, על הדרך עשיתי את הטעות האופיינית מימיו של ק'-

להתקשר ולשלוח הודעות כמו חולת נפש שגוססת ללא סיכוי להישאר בחיים.

 ומשום מה הוא עדיין לא נתן לי תשובה מספקת.

ולא, אני בבסיס זה לא באמת תשובה מספקת.

שלחתי לו שאנחנו צריכים לדבר, כי אם זה לא יגרום לו להתקשר, שום דבר לא יעזור.

אחרי שעתיים הוא שלח הודעה והתקשר, ואני לא ראיתי את השיחה.

ואני מקווה שהוא יחזור אליי וירגיע אותי.

כי אני מרגישה קצת..

חרדתית, 

פחדנית,

מוזרה,

בודדה,

נטושה,

דחויה,

ובעיקר-

דפוקה.

אז זאת אני שדפוקה?

יכול להיות שק' דפק אותי עד כדי כך?

או שזה הסיפור ביני ובין ד' שדפוק?

ויש לי רק כניסה אחת מ2013. עצוב. נטוש כאן.

שבועיים קשים עברו על כוחותנו.

אני לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל.

העובדה שיש לי רק 12 כניסות מתחילת דצמבר מבאסת אותי. כבר שכחו אותי בישרא??

טוב זה גם אשמתי, העולם העסיק אותי יותר מדי.

טירונות הייתה כיפית בטירוף. למה? כי הייתי עם אנשים 24 שעות ביממה. ובחיים לא ידעתי שזה יכול להרגיש כל כך טוב.

ברצינות, זה מרגיש כאילו טעמתי מהפרי האסור בשבילי. ככה זה כשיש לך חברים??

זה נשמע נורא עצוב שאני אומרת את זה, אבל זה נכון! אני בחיים לא ידעתי שלשמוע מישהו צועק "ג'פרסון, בואי נלך ביחד לכיתה" יכול להישמע כל כך טוב.

מעבר לזה- הספורט. אני כל כך חטובה עכשיו. אם הייתי יפה קודם, אני מהממת עכשיו. אבל המצלמה עדיין לא רואה את זה. אני צריכה להבטיח לעצמי שאני אמשיך עם הספורט גם אחרי שהקורס יגמר.רק חבל שאני על מדי ב' מלוכלכים וגדולים כל היום, וכשאני יוצאת הביתה אני על מדי א' לא מוצרים, כי אסור להצר.

וקיבלתי קישור, זאת אומרת שלישות עם אנשי מילואים. התאכזבתי, כעסתי, בכיתי איזה שעה-שעה וחצי, זה הרגיש קצת כמו בגידה שהמפקד שלי לקח לשלישות בסדיר את הבחורה מהצוות שדווקא לא רצתה ולא מסוגלת לעשות את זה, וקינאתי בה קצת (וזה מגעיל, אני יודעת). ועכשיו? לא יודעת. השלמתי עם זה, אבל עם עוד 50 חששות חדשות:

כי אף אחד מאנשי המילואים שיצא לי להכיר לא רוצה לחזור לצבא,

וכי עכשיו אני אצטרך להיות עם אנשים בני 20-40, שזה מוזר,

וכי עכשיו אני אשמע על החיים המושלמים שלהם עם האישה והלדים ואתבאס שלי אין את זה,

אבל למה אני הכי חוששת?

כי זה תפקיד של יומיות. ויומיות, מעבר לשעות באוטובוס, ולעייפות הכרונית, ולתחושה שזה בכלל לא צבא, אומרות לי דבר אחד-

נהנית להיות עם אנשים כל כך הרבה זמן, נכון?

איזה כיף זה שאפשר לקרוא למישהי חברה שלך ולא להרגיש כאילו את כופה את הכינוי עליה, נכון?

אז את יודעת מה נעשה עכשיו?

נוריד אותך מגן העדן הקטן שבנית לעצמך, וניתן לך לעבוד במשרד עם עוד 5 אנשים מקסימום, ואז, תחזרי הביתה ב8 כל יום, ותיכנסי שוב לחדר הריק, ולפלאפון חסר ההודעות, ולפייסבוק חסר העידכונים, ומשם ישירות לתחושת הבדידות שאפפה אותך לפני חודשיים.

איזה כיף, נכון?

אני לא רוצה להיות בודדה שוב.