כבר לא כל כך תמימה.

שכחתי מהפוסט הזה.

אמרתי שאני אפסיק להתלונן.

והתלוננתי הרבה.

די. אז קשה לך.

בסדר, מזמן הבנתי.

אבל די.

הבכי הרי לא עוזר.

משחרר קצת, אבל לא משפר את ההרגשה.

צריך למצוא משהו שגורם לי לאושר אמיתי.

שקיים 24/7 ואפשרי בכל מקום ובכל שעה.

ואהבה.

קבוצת משפטים לא קשורים, היום הכי ארוך בשנה, חום אימים וחרמנות יתרה.

לילה טוב.

ומיטה ריקה עדיין, כרגיל.

בלי להתלונן. נשבעת.

בשניות הם מתהפכים.

כשאת הכי פחות מצפה לזה.

כשאת הכי בטוחה ורוצה במקום שלך, לוקחים את הרצפה מתחתייך.

את כל מה שחשבת שלא ישתנה.

לא עכשיו, לפחות.

ומה הלאה?

אני רק מקווה שבשניות הם יתהפכו לי שוב.

אני רק מקווה שהגבר הבא שיבוא לא יפגע בי.

למרות שאני יודעת שזה יקרה.

חיים זה לא דבר יציב.

אבל אני יכולה תמיד לקוות לטוב ביותר.

ולצפות לגרוע ביותר?

אני לא רוצה לחיות ככה.

מפחדת.

מסתכלת מאחורי הכתף בכל רגע נתון.

אני רוצה לחיות ברגע, ולהיות בטוחה. 

להסתמך על אנשים ולאהוב כאילו אף פעם לא פגעו בי.

די דפוק.

שאני מעדיפה לתת לגבר הבא את כל כולי, במקום לתת חלקית בזמן הגיוני, לחלק לגורמים את הפחד.

זה לא אני.

אני אוהב את הבא כמו שאהבתי את הראשון.

אם כבר לאהוב, אז רק בגדול.

גם אם אני אפגע ככה שוב.

במיוחד אם אני אפגע ככה שוב.

ואני נשבעת שזה פוסט אופטימי :)

לילה טוב לכל קוראי ישרא המשועממים.

נמאס לי להתלונן פה על זה שאין לי סקס ואהבה.

אז אני אתלונן על דברים אחרים. חשוב לגוון!

נראה לי שדפקו לי רגילה אחת. ברצינות אני חצי שנה בצהל ואפילו לא קרצו לי את המילה הזאת.

חוץ מבפסח, אבל זה היה על חשבון המערכת!

יש מצב שאני מפספסת פה משהו..

מה עוד מה עודד?

אה! נזכרתי שיש לי בערך 5 ספרים שקניתי בחצי שנה האחרונה ושכחתי לקרוא אותם/לסיים. 

אבל אני מתקדמת, סיימתי לקרוא את אדונית התבלינים ואז נשאר לי לסיים את הגיבן מנוטרדאם ולהמשיך עוד 3 ספרים אחרים.

משעמם לא יהיה.

החזיות שבארון שלי.

יש לי הרבה חזיות, בסביבות ה 18. 3 ספורט, 7 נוחות חמודות, 5 יפות ומעצבות, 1 עקומה שאין לי לב לזרוק, וה2 שנותרו.

סיפרתי על המסע שלי לקניית החזיה הזאת בעבר, שאיכשהו נהפכו ל2 בפזיזות של רגע.

סיפור כל כך תמים ובתולי. עצוב כמעט. איך שהסיפור הסתיים בבכי למרות שהיה צריך להסתיים בבחורה שלמה יותר.

מה השתבש? לא ברור לי עדיין. אבל אין לי כוח לשחזר עוד רגעים מהלילה הזה, זה עושה לי כאב לב מטורף.

בקיצור, החזיות שלי.

כשהלכתי לאפרודיטה חיפשתי בחנות את החזיה המושלמת. עם התחרה והזהב והלבן, שמשדרת משהו בתולי וסקסי יחד.

לא מצאתי אותה, במקומה מצאתי אחת שחורה יפייפיה עם פרחים בצבע שמנת ורודה. סקסית ומקסימה.

ועוד אחת, לבנה וטהורה. עם יהלום קטן באמצע ותחרה. 

כשלקחתי את שניהן לקופה והגשתי אותן למוכרת חשבתי רק על דבר אחד. איך ד' יתלהב כשהוא יראה את החזיות החדשות שקניתי עבורו.

וכמה שהוא יאהב שהלכתי לחנות במחשבה עליו ועל מה שהוא הכי יהנה ממנה.

וכשתהיתי אם לקנות אחת או שתיים, החלטתי להיות חמדנית ואמרתי לי בראש, אחת ללילה הראשון, אחת ללילה השני.

טעות מרה, חוק מרפי שברגע שאני אקנה שניים לשני לילות, לא יהיה שני לילות?!

ולמה אני מספרת את הסיפור המתיישן הזה?

א. אתם עדיין קוראים, שזה מדהים אותי שלמישהו היה אכפת מספיק כדי לקרוא את הכל. זה לא הפוסט הכי מוצלח שלי.

מצד שני , זה שישי בערב ואתם בישרא. כן גם אני מכירה את הבדידות הזו.

ב. אני מחזירה את החזיות לחנות. כואב מדי לראות אותו מולי כשאני רואה את החזיה הזו. כואב מדי להרגיש אותו מוצץ לי את הפטמות כשאני חושבת על החזיה הזאת. צורבת לי המחשבה שבארון שוכב לי בגד שצוחק עלי "הזונה של ד'".

אז אני מחזירה אותם, ולא אכפת לי כמה אני אצטרך לריב עם החנות. אני לא משאירה את החזיות האלה בפאקינג 480 ש"ח אצלי בארון רק כדי שיעליבו אותי בכל פעם שאני פותחת את המגירה.

חפרתי.

לילה טוב!

נ.ב

אמרתי שאני אגוון ולא אתלונן. אופס.

תסלחו לי, טוב?

משהו מוזר קורה בי.

מין תחושה שאני בכלל לא בטוחה איך להסביר.

כמובן שזה קשור לגבר של 2 הפוסטים האחרונים, חסר השם שבינתיים יקרא ר'.

ר'. גבר מיוחד. גבר מקסים. גבר שחסר לו מגע בחיים, שתמיד איכשהו היה עם הבנות הלא נכונות.

ר' הוא לא כל כך מיוחד. ר' לא יודע מה הוא רוצה בחייו, ולא בטוח אם הוא רוצה קשר רציני, או מה קשר כזה אומר בכלל.

ר'. גבר מושך. נפרד מהחברה. ומאז אני מכורה.

מדברים כל יום, כל שעה. שולחים הודעות, ונשארים ערים עד 2:40 לפנות בוקר לפחות. שולחים תמונות, אני לא אשקר, מיניות.

מה אני אעשה?

הראש אומר לי שתיפגעי. הלב אומר תמשיכי.

העיניים מנסות להישאר פקוחות. הריסים סוגרים אותן למען הפנטזיה.

והחלק הקטן שמחבר חזק בין הראש ללב, הבדידות- צורחת, רק אל תעזוב אותי כמו כל האחרים.

מה אני אעשה?

התמכרתי.

אחרי היאוש שלי אתמול פתחתי פרופיל באתר היכריות.

נמחק אחרי פחות משעתיים.

אני לא הבחורה הזאת.

שמנפה בחורים לפי מראה ופרטים שטחיים.

אני הבחורה שמאמינה בגורל ואם אני צריכה להכיר מישהו, אני אכיר אותו.

ואני לא פוסלת גם את המחשבה שאני אאעשה את הצעד הראשון.

אבל אני לא יודעת.. משהו פשוט לא עובד לי במצב הזה..

אני מתגעגעת לשיחות ב12 בלילה שאני רק חוזרת לחדר ובדיוק בדרך למקלחת.

אני מתגעגעת להודעות בוקר טוב, וחלמתי עלייך.

וזה לא היה תמיד עם ד'. רק פעם ב..

מתאים לי זוגיות רצינית עכשיו.

עם מישהו שלא מפחד מאהבה וממחויבות.

שלא יברח ממני כשאני אומר לו שאני אוהבת אותו.

כמו ה2 האחרים. 

בא לי לפנק מישהו. 

אני מתגעגעת לזוגיות. לא לד'. לזוגיות.

ושוב, לילה טוב.

מג'פרסון, ששוכבת לבדה במיטה.

כמו תמיד.