כבר לא כל כך תמימה.

שכחתי מהפוסט הזה.

אמרתי שאני אפסיק להתלונן.

והתלוננתי הרבה.

די. אז קשה לך.

בסדר, מזמן הבנתי.

אבל די.

הבכי הרי לא עוזר.

משחרר קצת, אבל לא משפר את ההרגשה.

צריך למצוא משהו שגורם לי לאושר אמיתי.

שקיים 24/7 ואפשרי בכל מקום ובכל שעה.

ואהבה.

קבוצת משפטים לא קשורים, היום הכי ארוך בשנה, חום אימים וחרמנות יתרה.

לילה טוב.

ומיטה ריקה עדיין, כרגיל.

בלי להתלונן. נשבעת.

השיר הזה נורא טוב לי כרגע.

ואהבה, אהבה.

אבל לא כואב לי.

באמת שלא.

במיוחד בגלל החברות שלי מהבסיס.

זה כל כך לא ברור מאליו לבחורה כמוני חברות.

ואיכשהו אני מתגעגעת לישון ליד הבנות האלה.

ואנחנו מדברות כל השבת!

זה מדהים אותי.

פעם ראשונה כבר 7 שנים בערך שלא חסר לי חבר.

אני עדיין רוצה, אבל פשוט אני רוצה לקחת לי זמן.

אבל עדיין חסר לי גבר שישכב מעליי. 

למרות הפחד הנוראי שלי שאני אהפוך לאבן בגלל ההלם והתקרית האחרונה שלי.

אין לי ממה לפחד.

זה רחוק ממני שנות אור.

ועם הבא זה לא יקרה.

אני מקווה שלא, לפחות.

חמישי בערב, אחרי שכולם מגיעים הביתה, קצת לפני החדשות.

אני בסלון, כהרגלי, משלימה פערים.

ואז הפרסומת של דייט בחשיכה, גייז מופיעה.

מובן מאליו מה היו התגובות של ההורים שלי.

איכס ואיך אפשר, זה נהיה המיינסטרים וזה מבלבול ובלה בלה בלה.

"לא נכון, זה הגיוני, כל עוד הם מאוהבים מה אכפת לכם?"

"כן, אבל לכל אדם מגיע לחיות את החיים שלו כמו שהוא רוצה"

"גם אם אתם הייתם מרגישים ככה הייתי מקבלת אותכם, וגם אם היה לי ילד הומו או כל דבר אחר."

"העיקר שהם יהיו מאושרים"

" תראי מה זה אשתי, גידלנו ילדה ליברלית."

האמת שזאת מחמאה ענקית בשבילי.

וזה כל כך נכון.

בקשר לכל כך הרבה אנשים.

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=3v98CPXNiSk#!

לילה :)

נ.ב

החלטתי להיות מאושרת.

החלטתי להפסיק לחפש ולנסות ולראות כל גבר שאני רואה כפוטנציאל לבן זוג.

החלטתי להפסיק לבחור מקומות באוטובוס על פי מי שישב לידי.

החלטתי לחיות את החיים שלי, בלי כל הלחצים שהפעלתי על עצמי כבר שנים.

נראה איך יעבוד לי.

בינתיים אני קצת מאושרת.

מתקדמת לאט.

בשניות הם מתהפכים.

כשאת הכי פחות מצפה לזה.

כשאת הכי בטוחה ורוצה במקום שלך, לוקחים את הרצפה מתחתייך.

את כל מה שחשבת שלא ישתנה.

לא עכשיו, לפחות.

ומה הלאה?

אני רק מקווה שבשניות הם יתהפכו לי שוב.

אני רק מקווה שהגבר הבא שיבוא לא יפגע בי.

למרות שאני יודעת שזה יקרה.

חיים זה לא דבר יציב.

אבל אני יכולה תמיד לקוות לטוב ביותר.

ולצפות לגרוע ביותר?

אני לא רוצה לחיות ככה.

מפחדת.

מסתכלת מאחורי הכתף בכל רגע נתון.

אני רוצה לחיות ברגע, ולהיות בטוחה. 

להסתמך על אנשים ולאהוב כאילו אף פעם לא פגעו בי.

די דפוק.

שאני מעדיפה לתת לגבר הבא את כל כולי, במקום לתת חלקית בזמן הגיוני, לחלק לגורמים את הפחד.

זה לא אני.

אני אוהב את הבא כמו שאהבתי את הראשון.

אם כבר לאהוב, אז רק בגדול.

גם אם אני אפגע ככה שוב.

במיוחד אם אני אפגע ככה שוב.

ואני נשבעת שזה פוסט אופטימי :)

לילה טוב לכל קוראי ישרא המשועממים.

נמאס לי להתלונן פה על זה שאין לי סקס ואהבה.

אז אני אתלונן על דברים אחרים. חשוב לגוון!

נראה לי שדפקו לי רגילה אחת. ברצינות אני חצי שנה בצהל ואפילו לא קרצו לי את המילה הזאת.

חוץ מבפסח, אבל זה היה על חשבון המערכת!

יש מצב שאני מפספסת פה משהו..

מה עוד מה עודד?

אה! נזכרתי שיש לי בערך 5 ספרים שקניתי בחצי שנה האחרונה ושכחתי לקרוא אותם/לסיים. 

אבל אני מתקדמת, סיימתי לקרוא את אדונית התבלינים ואז נשאר לי לסיים את הגיבן מנוטרדאם ולהמשיך עוד 3 ספרים אחרים.

משעמם לא יהיה.

החזיות שבארון שלי.

יש לי הרבה חזיות, בסביבות ה 18. 3 ספורט, 7 נוחות חמודות, 5 יפות ומעצבות, 1 עקומה שאין לי לב לזרוק, וה2 שנותרו.

סיפרתי על המסע שלי לקניית החזיה הזאת בעבר, שאיכשהו נהפכו ל2 בפזיזות של רגע.

סיפור כל כך תמים ובתולי. עצוב כמעט. איך שהסיפור הסתיים בבכי למרות שהיה צריך להסתיים בבחורה שלמה יותר.

מה השתבש? לא ברור לי עדיין. אבל אין לי כוח לשחזר עוד רגעים מהלילה הזה, זה עושה לי כאב לב מטורף.

בקיצור, החזיות שלי.

כשהלכתי לאפרודיטה חיפשתי בחנות את החזיה המושלמת. עם התחרה והזהב והלבן, שמשדרת משהו בתולי וסקסי יחד.

לא מצאתי אותה, במקומה מצאתי אחת שחורה יפייפיה עם פרחים בצבע שמנת ורודה. סקסית ומקסימה.

ועוד אחת, לבנה וטהורה. עם יהלום קטן באמצע ותחרה. 

כשלקחתי את שניהן לקופה והגשתי אותן למוכרת חשבתי רק על דבר אחד. איך ד' יתלהב כשהוא יראה את החזיות החדשות שקניתי עבורו.

וכמה שהוא יאהב שהלכתי לחנות במחשבה עליו ועל מה שהוא הכי יהנה ממנה.

וכשתהיתי אם לקנות אחת או שתיים, החלטתי להיות חמדנית ואמרתי לי בראש, אחת ללילה הראשון, אחת ללילה השני.

טעות מרה, חוק מרפי שברגע שאני אקנה שניים לשני לילות, לא יהיה שני לילות?!

ולמה אני מספרת את הסיפור המתיישן הזה?

א. אתם עדיין קוראים, שזה מדהים אותי שלמישהו היה אכפת מספיק כדי לקרוא את הכל. זה לא הפוסט הכי מוצלח שלי.

מצד שני , זה שישי בערב ואתם בישרא. כן גם אני מכירה את הבדידות הזו.

ב. אני מחזירה את החזיות לחנות. כואב מדי לראות אותו מולי כשאני רואה את החזיה הזו. כואב מדי להרגיש אותו מוצץ לי את הפטמות כשאני חושבת על החזיה הזאת. צורבת לי המחשבה שבארון שוכב לי בגד שצוחק עלי "הזונה של ד'".

אז אני מחזירה אותם, ולא אכפת לי כמה אני אצטרך לריב עם החנות. אני לא משאירה את החזיות האלה בפאקינג 480 ש"ח אצלי בארון רק כדי שיעליבו אותי בכל פעם שאני פותחת את המגירה.

חפרתי.

לילה טוב!

נ.ב

אמרתי שאני אגוון ולא אתלונן. אופס.

תסלחו לי, טוב?