כבר לא כל כך תמימה.

השיר הזה נורא טוב לי כרגע.

ואהבה, אהבה.

אבל לא כואב לי.

באמת שלא.

במיוחד בגלל החברות שלי מהבסיס.

זה כל כך לא ברור מאליו לבחורה כמוני חברות.

ואיכשהו אני מתגעגעת לישון ליד הבנות האלה.

ואנחנו מדברות כל השבת!

זה מדהים אותי.

פעם ראשונה כבר 7 שנים בערך שלא חסר לי חבר.

אני עדיין רוצה, אבל פשוט אני רוצה לקחת לי זמן.

אבל עדיין חסר לי גבר שישכב מעליי. 

למרות הפחד הנוראי שלי שאני אהפוך לאבן בגלל ההלם והתקרית האחרונה שלי.

אין לי ממה לפחד.

זה רחוק ממני שנות אור.

ועם הבא זה לא יקרה.

אני מקווה שלא, לפחות.

חמישי בערב, אחרי שכולם מגיעים הביתה, קצת לפני החדשות.

אני בסלון, כהרגלי, משלימה פערים.

ואז הפרסומת של דייט בחשיכה, גייז מופיעה.

מובן מאליו מה היו התגובות של ההורים שלי.

איכס ואיך אפשר, זה נהיה המיינסטרים וזה מבלבול ובלה בלה בלה.

"לא נכון, זה הגיוני, כל עוד הם מאוהבים מה אכפת לכם?"

"כן, אבל לכל אדם מגיע לחיות את החיים שלו כמו שהוא רוצה"

"גם אם אתם הייתם מרגישים ככה הייתי מקבלת אותכם, וגם אם היה לי ילד הומו או כל דבר אחר."

"העיקר שהם יהיו מאושרים"

" תראי מה זה אשתי, גידלנו ילדה ליברלית."

האמת שזאת מחמאה ענקית בשבילי.

וזה כל כך נכון.

בקשר לכל כך הרבה אנשים.

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=3v98CPXNiSk#!

לילה :)

נ.ב

החלטתי להיות מאושרת.

החלטתי להפסיק לחפש ולנסות ולראות כל גבר שאני רואה כפוטנציאל לבן זוג.

החלטתי להפסיק לבחור מקומות באוטובוס על פי מי שישב לידי.

החלטתי לחיות את החיים שלי, בלי כל הלחצים שהפעלתי על עצמי כבר שנים.

נראה איך יעבוד לי.

בינתיים אני קצת מאושרת.

מתקדמת לאט.

אני כזאת תולעת ספרים.

רק החודש קניתי 6 ספרים.

בזמן שלא סיימתי את ה3 הקודמים מלפני חודשיים.

מה אני אעשה? יש לי חולשה לספרים.

מכל הסוגים, מכל הז'אנרים.

רומנטיקה, מתח, אגדות לפני שדיסני הפך אותן לחברותיות לילדים, ובעיקר:

סופרים ישראליים שכותבים על הכל בלי צנזורה ומנקודת מבט שונה.

בדפיקות כזאת.

אילן הייטנר, אתגר קרת, מיכל שלו, אלונה קמחי, זיו כהן, מיכל פיטובסקי, שרה אנג'ל.

וזה רק ממדף הספרים האישי והקטן שבניתי לי בחדר.

הרשימה עוד ארוכה וטובה במיוחד.

וזה מדהים איך ספר יכול לשנות לך את המצב רוח לגמרי.

ואם אפשר עוד המלצה אחת קטנה- שריקי של אתגר קרת.

סיפור קצר ומקסים.

תסמכו עליי, באהבה ויחסים אני לא טובה.

בספרים! זה כבר משהו אחר.

לילה טוב לכולם.

בשניות הם מתהפכים.

כשאת הכי פחות מצפה לזה.

כשאת הכי בטוחה ורוצה במקום שלך, לוקחים את הרצפה מתחתייך.

את כל מה שחשבת שלא ישתנה.

לא עכשיו, לפחות.

ומה הלאה?

אני רק מקווה שבשניות הם יתהפכו לי שוב.

אני רק מקווה שהגבר הבא שיבוא לא יפגע בי.

למרות שאני יודעת שזה יקרה.

חיים זה לא דבר יציב.

אבל אני יכולה תמיד לקוות לטוב ביותר.

ולצפות לגרוע ביותר?

אני לא רוצה לחיות ככה.

מפחדת.

מסתכלת מאחורי הכתף בכל רגע נתון.

אני רוצה לחיות ברגע, ולהיות בטוחה. 

להסתמך על אנשים ולאהוב כאילו אף פעם לא פגעו בי.

די דפוק.

שאני מעדיפה לתת לגבר הבא את כל כולי, במקום לתת חלקית בזמן הגיוני, לחלק לגורמים את הפחד.

זה לא אני.

אני אוהב את הבא כמו שאהבתי את הראשון.

אם כבר לאהוב, אז רק בגדול.

גם אם אני אפגע ככה שוב.

במיוחד אם אני אפגע ככה שוב.

ואני נשבעת שזה פוסט אופטימי :)

לאחרונה אני עושה דברים לא צפויים בכלל.

עברתי על חוקי צה"ל כבר 3 פעמים השבוע.

גניבה קטנה, שילוב ראוי והסגת גבול.

אבל למי אכפת מהגניבה או מההסגת גבול?

נישקתי בפעם הראשונה גבר שלא אהבתי.

נישקתי בפעם הראשונה גבר שידעתי מלכתחילה שלא יתקדם שום דבר לשום מקום.

ולא היה אכפת לי.

בכלל.

רק רציתי להיות ספונטנית קצת, אין בזה שום דבר רע!

רק רציתי פעם אחת להתחיל ולסיים משהו באותו הערב.

וזה היה נחמד. 

אני לא מתייסרת בגלל זה, כמו שחשבתי שאתייסר.

אני לא מפחיתה מערכי.

הרי זה בסדר גמור.

זה אפילו הגיוני.

לרצות משהו,

להשיג אותו,

וללכת.

(ושי, אני אוהבת אותך על השיר הזה)