כבר לא כל כך תמימה.

אני רוצה להתאהב כבר.

אני רוצה שגבר יתאהב בי כבר.

אני רוצה סקס וחיבוקים והחזקות ידיים ורומנטיקה דביקה.

אני יודעת מה אומרים, אם תחכי ואם לא תחשבי על זה- זה יבוא!

ממש. כי אני הבחורה שמסוגלת לא לחשוב על זה.

אבל אני רוצה. ואני רוצה את זה עכשיו.

אם אתרי היכרויות לא היו נראים כל כך נואשים בשבילי, כבר הייתי פונה לאחד כזה.

אבל זה כן נשמע נואש. ואין לי כוח גם לרחם על עצמי מעבר למה שקורה עכשיו.

הבעיה בצפון היא שגם כשאני יוצאת בקושי יש מקומות נורמלים בלי כל הערסים והפרחות שחונקים את טבריה.

וכשניסיתי להתחיל עם מישהו מהבסיס שלי הוא היה ממש קשה הבנה ולא קלט את מה שאני מנסה לעשות.

אז אני נואשת, עקשנית וממש קצת מסכנה.
מה עושים?

מה עושים?? 

נהייתי מרירה לאחרונה.

אני לא אוהבת את אני המרירה.

זה לא ממש מרירות, יותר בכיוון של כואבת, מסכנה שכזאת.

איכס. חולשה.

אני שונאת להיראות חלשה.

מאיפה כל המרירות הזאת הגיעה?? 

בסדר, אז גבר לוזר שאהבת שיקר לך וזרק את האמון וכל מה שחשבת שנכון על אהבה מתחת לטרקטור שנוסע עליו השטן.

אז מה??

בסדר, אז כל החברים שלך מהקורס עכשיו בהכנה לקצונה ואסור לך יותר להיכנס לפייסבוק כי המפלצת הירוקה מתגלה בכל פעם שאת רואה אותם,בשיעורים, במסעות, בסגירות שבת ובשמירות. עצוב שאני, בבית, מקנאה באנשים שסוגרים שבת בבה"ד 11 ומתלוננים על יקומם. טיפשים.

אני שונאת את עצמי המרירה.

גם התכערתי על הדרך, אם זה לא הספיק.

אנשים מסתכלים על הפנים שלי ונחרדים מרמת הפצעונים שקיימים שם.

אני לוקחת תרופות, בסדר?! 

תפסיקו להסתכל עליי כאילו אני חיה. זה קורה לפעמים לבנות 18 שקשה להם. זה שתסתכלו עליי ותשאלו "מה קרה לך בפנים" בבהלה לא עוזר!

אני אראה לי סרט נחמד ואופטימי ואנסה לשמור על התקווה שלי. 

אני חייבת.

ג'פרסון המרירה לא יכולה להתקיים יותר. 

גם אם היא תצטרך לזייף חיוך בכל נשימה.

אז תהיתי, בפוסטים הקודמים, לכמה זמן אני אצליח להיות מאושרת?

לכמה זמן אני אהיה שם, על פסגת העולם, שמחה ושקטה בליבי?

בערך חודשיים, פחות או יותר.

אז נחשו מה קרה. 

לא באמת, נחשו!

אתם לא תצליחו לנחש.

כי קרה לי הדבר שהכי פחדתי ממנו.

הסיוט הכי גדול בעולמי התגשם.

ישנתי איתו. עם החבר. והיה מושלם. וכל רגע חרוט לי בלב.

הנשיקה הראשונה שלנו, כשהוא נישק אותי על האף, והוריד לעצמו את החולצה, והוריד לי את החזיה.

כשהתהפכנו במיטה, ושהוא הכניס לי את היד עמוק לתוכי.וכשהוא גמר, וכשהוא נשך לי את האצבעות.

ושאמרתי לו "אני אוהבת אותך".

ושהטלפון צלצל, 

"הציל אותי".

אבל זה לא הדבר הכי גרוע, חכו. זה מדרדר עוד.

הולכים לישון מחובקים. והוא מנשק לי את הכתף. ואז אני קמה בבוקר ומגלה שהוא מסמס בטלפון.

שקט כל הבוקר.לא מדבר, לא מנשק. כאילו כל העולם התהפך לי.

הוא מוריד אותי בתחנת אוטובוס, וכשאני באה לנשק אותו הוא מתרחק.

אני מתקשרת אחרי כמה שעות והוא לא עונה.

מחכה יום, ושוב לא עונה.

שולחת הודעות ומתקשרת, וכצפוי: לא עונה.

ואז במסדר ניקיון ביום רביעי הטלפון רוטט. הודעה, כי מסתבר שאין לו את הביצים לעשות את זה בטלפון או חלילה פנים מול פנים.

ואני מתחילה לקרוא "אני מצטער ש..וזה לא מגיע לך... עם כל הודעה אני מרגיש את זה פחות ו..."

והעיניים שלי ממשיכות לדמוע. 

ככה, ביום בהיר. ביום רגיל לחלוטין.

אז הוא נפרד ממני. יומיים אחרי.

הסיוט הכי גדול שלי, למי שלא ידע.

עד שסמכתי על מישהו. עד שבניתי אמון. עד שהאמנתי לעצמי שהחיים שלי טובים לרגע. עד שאהבתי מישהו שחשבתי שאוהב גם אותי.

מתפוצץ לי בפנים.

אבל, זה עוד מדרדר. חכו.

כי היום, נחשו מי שולח לי הודעה? 

נכון.

"מגיע לך לדעת את האמת."

"איזה אמת? שיקרת לי לאורך כל הדרך כדי להכניס אותי למיטה ולזרוק אותי אחרי יומיים?"
"חבל שאת שלילית כל כך. אני אספר לך בתנאי שתפסיקי עם ההערות העוקצניות"

"אתה עוד מציב לי תנאים? אני אמשיך עם ההערות העוקצניות עד שתבין איזה חרא היית"

ואז התחלנו לריב. ולא סתם, עם מכות מתחת לחגורה והכל.

והפנינים?

"את בלתי נסבלת"

"אם את מתנהגת ככה לא פלא שאת לבד עד עכשיו ואני לא"

"אין לך רגש ולי יש בשפע"

"אף פעם לא אהבתי אותך"

" לא זרקתי אותך כי אף פעם לא לקחתי אותך"

"תמצאי מישהו ברמה של הניבולי פה שלך"

"איך בכלל הייתי איתך?"

והנה התחלנו שוב. הפלאשבקים. אולי אני אקפוץ מהחלון? אולי אני אקח את הכדורים שיש לי במגירה?

אה רגע, הוצאתי את כל הסכינים מהחדר לפני שנתיים. חכם ג'פרסון.

ואני נשכבת על הרצפה מנסה להבין מה קורה. אולי הוא צודק? אולי אני לא שווה כלום באמת?

אולי אני סתם בזבוז של אויר בעולם? אולי עדיף להפסיק את זה זהו?

אני רק רוצה להתעלף לרגע.

להפסיק את הכאב.

רק לרגע.

אז הדברים התקדמו עם ד'. 

נפגשנו, היה סביר.

לא נישקתי אותו, כי..

הוא התאכזב, ודיברנו מהיום הזה עד יום חמישי בערך חצי שעה+- ביום.

השיחה האחרונה הרצינית ביום רביעי שעבר הייתה מושלמת,

הוא אמר שהוא מתגעגע אליי,

הדברים התחילו להיות רציניים,

הוא רוצה לבוא אליי יום שבת הבא,

ואז

לא עונה. 

לא מתקשר.

לא חוזר לשיחות.

ואני נכנסת לחרדות הנטישה האופייניות מאז ימיו של ק'-

הוא שונא אותי, 

ומה עשיתי לא בסדר,

ולמה עכשיו,

ולמה הוא בכלל דיבר איתי,

ואני שונאת את עצמי,

ואני לא מאמינה שזה קורה שוב.

ופשוט לא אכפת לו.

ולמה כל גבר בחיי עוזב אותי?

כמובן, על הדרך עשיתי את הטעות האופיינית מימיו של ק'-

להתקשר ולשלוח הודעות כמו חולת נפש שגוססת ללא סיכוי להישאר בחיים.

 ומשום מה הוא עדיין לא נתן לי תשובה מספקת.

ולא, אני בבסיס זה לא באמת תשובה מספקת.

שלחתי לו שאנחנו צריכים לדבר, כי אם זה לא יגרום לו להתקשר, שום דבר לא יעזור.

אחרי שעתיים הוא שלח הודעה והתקשר, ואני לא ראיתי את השיחה.

ואני מקווה שהוא יחזור אליי וירגיע אותי.

כי אני מרגישה קצת..

חרדתית, 

פחדנית,

מוזרה,

בודדה,

נטושה,

דחויה,

ובעיקר-

דפוקה.

אז זאת אני שדפוקה?

יכול להיות שק' דפק אותי עד כדי כך?

או שזה הסיפור ביני ובין ד' שדפוק?

ויש לי רק כניסה אחת מ2013. עצוב. נטוש כאן.

כשאני אומרת להורים שלי שאני לא רוצה את התפקיד הפקידותי הזה,

ושזה לא מתאים לי,

ושאני לא מסוגלת להיכנס לתפקיד הזה כדי "לראות איך זה, ומקסימום תפרשי",

ושאני לא רוצה להיות איזה פרחה שיושבת במשרד כל היום,

ושאני רוצה לראות את עצמי בתפקיד משמעותי ותורם לצבא,

ושאני יכולתי להיות כל מה שאני רוצה:

כן, גם קרבית.

וההורים שלי יושבים מולי, וצועקים, וצורחים עליי, וגורמים לי לבכות כל שניה מחדש

ואומרים לי:

"מה?? את תהיי בחולות ותחזיקי נשק??"

"עזבי את הפנטזיות האלה"

"את באמת חושבת שאת תנהגי בטנק??"

"99 אחוז מהבנות בצבא הם פקידות"

-ואולי אני מהאחוז האחר?-

"את לא. את כמו כולם."

"תעשי לי טובה, את לא מסוגלת לזה"

וזה נורא מכוער, שאני חושבת שאני מסוגלת להכל

ורוצה לתרום למדינה שלי כמה שאני יכולה, 

וההורים שלי, האלה שאמורים לעמוד מאחוריי ולתמוך בהחלטה שלי להתנדב ולהגיע לקצה גבול היכולות שלי, ולגדול,

עומדים מולי וצורחים עליי שאני לא.