כבר לא כל כך תמימה.

לאחרונה אני עושה דברים לא צפויים בכלל.

עברתי על חוקי צה"ל כבר 3 פעמים השבוע.

גניבה קטנה, שילוב ראוי והסגת גבול.

אבל למי אכפת מהגניבה או מההסגת גבול?

נישקתי בפעם הראשונה גבר שלא אהבתי.

נישקתי בפעם הראשונה גבר שידעתי מלכתחילה שלא יתקדם שום דבר לשום מקום.

ולא היה אכפת לי.

בכלל.

רק רציתי להיות ספונטנית קצת, אין בזה שום דבר רע!

רק רציתי פעם אחת להתחיל ולסיים משהו באותו הערב.

וזה היה נחמד. 

אני לא מתייסרת בגלל זה, כמו שחשבתי שאתייסר.

אני לא מפחיתה מערכי.

הרי זה בסדר גמור.

זה אפילו הגיוני.

לרצות משהו,

להשיג אותו,

וללכת.

(ושי, אני אוהבת אותך על השיר הזה)

אחרי היאוש שלי אתמול פתחתי פרופיל באתר היכריות.

נמחק אחרי פחות משעתיים.

אני לא הבחורה הזאת.

שמנפה בחורים לפי מראה ופרטים שטחיים.

אני הבחורה שמאמינה בגורל ואם אני צריכה להכיר מישהו, אני אכיר אותו.

ואני לא פוסלת גם את המחשבה שאני אאעשה את הצעד הראשון.

אבל אני לא יודעת.. משהו פשוט לא עובד לי במצב הזה..

אני מתגעגעת לשיחות ב12 בלילה שאני רק חוזרת לחדר ובדיוק בדרך למקלחת.

אני מתגעגעת להודעות בוקר טוב, וחלמתי עלייך.

וזה לא היה תמיד עם ד'. רק פעם ב..

מתאים לי זוגיות רצינית עכשיו.

עם מישהו שלא מפחד מאהבה וממחויבות.

שלא יברח ממני כשאני אומר לו שאני אוהבת אותו.

כמו ה2 האחרים. 

בא לי לפנק מישהו. 

אני מתגעגעת לזוגיות. לא לד'. לזוגיות.

ושוב, לילה טוב.

מג'פרסון, ששוכבת לבדה במיטה.

כמו תמיד.

אם אני לא טועה, יש מצב שעברתי שבוע בלי לבכות.

נראה לי..אני כבר מתבלבלת בין הימים, אני לא זוכרת כלום.

סתם, הלוואי ולא הייתי זוכרת כלום.

בכל מקרה,

יפה, שבוע בלי בכי.

זה לא אומר שבוע בלי ריב דמיוני ביני ובין ד' בראש, כן? 

אבל מתקדם יפה דווקא.

הממ.

מה רציתי לרשום לפני חצי שעה?

היה לי כבר פוסט שלם בראש, כולל כותרת.

אולי מאוחר מדי.

אני אישן ואזכר מחר בבוקר, בשעות קצת יותר נורמליות.

לילה טוב לכולם

נהייתי מרירה לאחרונה.

אני לא אוהבת את אני המרירה.

זה לא ממש מרירות, יותר בכיוון של כואבת, מסכנה שכזאת.

איכס. חולשה.

אני שונאת להיראות חלשה.

מאיפה כל המרירות הזאת הגיעה?? 

בסדר, אז גבר לוזר שאהבת שיקר לך וזרק את האמון וכל מה שחשבת שנכון על אהבה מתחת לטרקטור שנוסע עליו השטן.

אז מה??

בסדר, אז כל החברים שלך מהקורס עכשיו בהכנה לקצונה ואסור לך יותר להיכנס לפייסבוק כי המפלצת הירוקה מתגלה בכל פעם שאת רואה אותם,בשיעורים, במסעות, בסגירות שבת ובשמירות. עצוב שאני, בבית, מקנאה באנשים שסוגרים שבת בבה"ד 11 ומתלוננים על יקומם. טיפשים.

אני שונאת את עצמי המרירה.

גם התכערתי על הדרך, אם זה לא הספיק.

אנשים מסתכלים על הפנים שלי ונחרדים מרמת הפצעונים שקיימים שם.

אני לוקחת תרופות, בסדר?! 

תפסיקו להסתכל עליי כאילו אני חיה. זה קורה לפעמים לבנות 18 שקשה להם. זה שתסתכלו עליי ותשאלו "מה קרה לך בפנים" בבהלה לא עוזר!

אני אראה לי סרט נחמד ואופטימי ואנסה לשמור על התקווה שלי. 

אני חייבת.

ג'פרסון המרירה לא יכולה להתקיים יותר. 

גם אם היא תצטרך לזייף חיוך בכל נשימה.

איבדתי הרבה בשבועיים וחצי.

איבדתי את התמימות,

את החבר,

את האהבה שלי אליו,

את הנאיביות,

את היציאה לקצונה, כי לא עברתי מבדקים,

את כל החברים שיוצאים באפריל הקרוב,

את כל החברות הטובות מהבסיס,

אה, וחלק גדול מהשיער שלי.

לא כי הסתפרתי, נראה לי שהוא נושר בעקבות שאר הדברים שאיבדתי.

אבל מה הפאנץ' הכי גדול בעניין?

אני עדיין מוצאת סיבות לחייך ולמה השמש עדיין זורחת בבוקר.

אני לא בטוחה איך.

זה מפתיע.

חשבתי שאני אתמוטט.

התמוטטתי.

אבל אספתי את השברים בידיים ועם קצת דבק אני נראית לעין בלתי מזוינת קצת..

נורמלית.

אם אני אעז להשתמש במילה הזאת.

הממ. באמת מעניין.