חושך בחדר ואת האורות אסור להדליק.
צליל נעילת הדלת נשמע מהסלון ואני יודעת שאני לבד בבית בשלב הזה.
אני מתערסלת לתוך עצמי, ובתנוחה עוברית כמעט עיוורת מגששת אחר הקיר הקר שאני כל כך אוהבת לחוש ליידי.
אחרי הכל הוא היחיד שנשאר שם בשביל הדמעות שלי.
נשימה אחת עמוקה מספיקה בשביל לשחרר את כל הדמעות שהחנקתי בתוכי מאז הצהריים. אני מייבבת ומיבבת עד ללאהכר.
העיניים כואבות ותחושת הצמא מבעבעת בתוכי ועברו רק שלוש שעות מאז תחילת הצום.
לאט לאט אני נרגעת, מרגישה מטומטמת מידי. ואז העיניים שלי לוכדות את הקולאז' שהיא הכינה לי בכיתה ח' כשרק התחברנו ליום ההולדת שלי. אני קמה מהמיטה ומתקרבת אליו אוחזת בחצאית הלבנה שקניתי,לחינם, בוחנת כל תמונה מקרוב.
הנה אני כשהייתי תינוקת, וקצת יותר בוגרת ועוד טיפה, וזאת תמונה ממש לפני שהכרנו, והנה רק אני והיא מחייכות ומאושרות חבוקות זו זרועות האחרת. אני מסתכלת בתמונות והדמעות פורצות חזרה. איך היא יכולה?
השעה כבר אחת עשרה כשאני שומעת את אח שלי ואת ההורים שלי חוזרים צוחקים ושמחים הביתה.
מהר אני מנגבת את הדמעות בידיים מתעברת חזרה במקום ליד הקיר ומכריחה את עצמי לישון.
ובחלום אני רואה את כל מה שהיה.
איך כבר לפני שבועיים הבנתי שאני לא הולכת לבלות עם חברים מהכיתה השנה ביום כיפור, כי אני לא מי יודע מה פיתחתי תקשורת איתם
איך שעה אחרי ההבנה העמוקה הזאת התקשרתי אל "חברה הכי טובה שלי" ושאלתי אותה אם אני יכולה להעביר אצלה את הצום, איך היא ייבשה אותי וענתה שנראה, איך זכרתי כמה היא רצתה שאני אבוא אליה שנה שעברה וניסתה לשכנע אותי למרות שאמא שלי לא הרשתה, איך היה לי ברור שזה השתנה כי יש לה את החברה הכי טובה שלה.
איך ניסיתי לקבוע תוכניות עם חברים טובים שלי מהיסודי ולכולם כבר היו תוכניות ואיך ניסיתילקבוע תוכניות עם עוד שתי חברות משותפות והן ענו באולי מייגע,גם את תחושת התסכול - שאני לבד. כל כך כל כך לבד אני זוכרת. את אופציה ב' בשאיפה. הקול הזה מהדהד בי. את יכולה לקפוץ עכשיו כי חוץ מלמשפחה שלך לאף אחד לא אכפת...וגם אם כן...זה משנה לך?
איך ביום שאחרי ראש השנה שאלתי אותה והיא אמרה שלא מרשים לה,אמא שלה מרשה לה הכל ותמיד בעיקר אם זה לבוא אליה - היא פשוט לא רצתה.
איך הצעתי לה לבוא אליי והיא אמרה שהיא מעדיפה שלא כי היא רוצה פשוט להיות לבד הייתה לה שנה קשה והכל.
איך הכרחתי את עצמי לצחוק בהקלה ולהבין שאני חייבת להיות חברית ולהבין.
איך ניסיתי להאחז בתקווה שאני כן אעשה משהו. תמיד עשיתי.
איך שלשום בוטלו לי כל התקוות והתנפצו. איך התעצבנתי. כמה בכיתי. איך כולם התעלמו.
את התחושה של להיות נואשת לחברה, נואשת לעיסוק נואשת ליחס. יודעת שלעולם לא צמתי לגמרי לגמרי לבד. את הפחד להשבר ולא לצום.
איך שאלתי אתמול פעם נוספת אם בטוח בטוח שלא מרשים לה והיא ענתה שכן.
איך היום בבוקר החברה הציעה לה לבוא אליה והיא ענתה בחיוב, איך אמא שלה לא הרשתה לה, איך היא נלחמה ובכתה בגלל זה, איך הסכימו לה, איך היא עכשיו שם. ניסתה לשכנע אותי לצאת החוצה. אמרה שתחפש אותי. אני מעדיפה להתאבד מאשר לראות אותך את לא קולטת?! שלחה לי לב לפני שנכנס הצום מנסה לנחם את עצמה שאני בסדר כדי שתוכל להנות בלב שלם עם החברה הזאת שלה.
והנה אני מתעוררת חנוקת דמעות בגרון, והאף כבר סתום וקשה לי לנשום.
מפלחת את השקט עם אנחה חרישית ומנחה להן לזרום, דופקת את הראש חזק בתוך הקיר, כמו שעשיתי פעם ונותנת לדפיקות החזקות מפנים לערסל אותי לאט לאט לתוך שינה עמוקה, לאבד את ההכרה.
השעה כבר שלוש ביום הבא כשאני פוקחת את העיניים, כורים עבים של שינה ודמעות מקשים עליי לפתוח אותם, נו טוב, גם ככה חשוך לי.
ובכל זאת אני פוקחת אותן קצת, ומתיישבת חובקת את הברכיים ומסתכלת סביבי.
הכל כל כך מתסכל.
אני פותחת את הספר שרציתי לקרוא אתמול וקוראת את המלים הראשונות.
" מהי חברות בעצם?"
די בשלוש המילים הללו בשביל לגעות בבכי שוב, אני שומעת את ידה העדינה של אימי על ידית הדלת.
תחילה אוחזת נחושה ואז מרפה.
היא נזכרת וודאי איך אתמול אחרי איחולי צום קל והא ודא ואחרי ששאלה פעם נוספת מיני רבות הויכוחים אם אני בטוחה בטוחה שאני לא יוצאת היום איתם או עם מישהו, ביקשתי חרישית מחניקה את דמעות הבגידה והעלבון שאני רוצה להיות לבד בצום. לגמרי לגמרי לבד. ושלא משנה מה ישמעו שלא יפתחו את הדלת. היא הבטיחה והבטחות של יום כיפור לא מפרים.
הבכי מתחזק ואני נותנת לו לפרוץ בכל הכוח. וזה כואב.
הצלעות כואבות, והבטן כואבת וכאוב כבר הראש ומתפוצצות העיניים אבל הבכי תקוע בשלו.
את אשמה. את לא טובה מספיק. המחשבות חוזרות ועולות. זאת לא אשמתה של חברה שלה שהיא מקסימה כל כך. שהיא רזה. שאף אחד לא אוהב אותך. שאת צמה והם נוסעים באופניים. הכל אשמתך.
אסור לחתוך היום כי יום כיפור.
בחמש ארבעים אני מכריחה את עצמי להרגע.
בשש ועשרה אני יוצאת מהחדר עם חיוך מזוייף מאחלת לכל המשפחה שבאה שנה טובה וחתימה טובה נכנסת לקבוצה של הבנות בוואטס אפ ורואה " אחד מהימי כיפור שהיו לי" היא כתבה. אני דוחסת מאפינס לפה ובורחת לחדר.
אני בוכה. מעבירה עיניים למספריים ואומרת לעצמי לא להכנעע. פותחתאת המחשב וכותבת פה ובוכה.
בוכה ובוכה ולא יודעת איך להפסיק.
נ.ב סליחה שהקטע הזה כל כך חופר אני פשוט לא יכולה יותר להחזיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
