Dream louder*!*

כל כך הרבה זכרונות..

איך היינו ולא היינו, כאבנו בנפרד מהסביבה הבוטה שלנו, ובבת אחת הכל היה כל כך ברור, הופענו, הכרנו.. והתחברנו בקליק מיידי, איך שיחה הובילה לשיחה והקשר הלך ונהיה עמוק יותר ויותר..

איך אני ידעתי את כל הסודות הכי כמוסים שאף אחד לא ידע, איך העברנו שעות בפארק על הדשא עם העיניים נשואות לשמיים,לעננים, האחים הקטנים משחקים להם בכדור בין המתקנים, ואנחנו בשיחה שלנו ...הלאה הלאה...עמוק יותר ויותר..

איך כל יום אחרי בית הספר, בבית של מישהי מאיתנו, צי'פס קטשופ ושניצל שאחרי זה התחלפו בתבשילים הטובים של האמא היו פשוט חובה ובדרך כלל גם איזה סדרה טובה ברקע..יכלנו להעביר את כל היום בשתיקה מוחלטת ולקבל מזה סיפוק אדיר, חיבוק אחד והסיפוק הפך להנאה מירבית רק כי אנחנו שם באמת באמת ולא צריך לבדוק את זה...את ל"ג בעומר המסורתי ...את הנושאים הכאובים כל כך שסחפו אותנו בדמעות, את הריבים והצעקות מסביבנו ואיך היה לנו טוב בבועה שלנו שהלכה והתרחקה מכולם עמוק יותר ויותר..

סרטונים מגניבים, תמונות מצחיקות, בילויים שהיו יחודיים רק לנו, צחוקים שרק אנחנו הבנו, התכתבויות של שעות, שיחות אל תוך הלילה.

והקשר הזה היה כל כך עמוק שהוא כבר היה כמעט כל כולי,ממלא את האיברים שלי, סופג את כל הרגשות האחרים ומנטרל אותם, רק הקשר הזה בתמונה.

והנה עברו ימים ולילות וחודש וחודשיים ושלושה וימי הולדת והחופש הגדול, הכל הלך קסום, מהיר, מדלגים מעל שלבים בפסיעות קלילות ומגיעים לפסגה בקשר, ואז נתקעים..לא יכולים להמשיך עמוק יותר...

כל הפידבקים נעלמו, הלבבות אינם, אין תגובות,אין רגש, אין תמימות. יש קשר אבל הוא סמוי נעלם מן העין של האנשים רחוק יותר ויותר.

נשארו רק הריבים שלנו, ומסביב הכל טוב. על מה לא צעקנו ?מילה שנזרקה באוויר והנה נתק מוחלט לשעה שלמה, פרצופים וכעס והמון שנאה, אבל אני לא יכולה לשנוא, לא יכולה לכעוס כשאני כל כך כל כך אוהבת, אז אני לא כועסת..אני מפייסת, מחבקת, מחניקה דמעות ומחייכת והכל עובר ומשתפר עד הגל הבא..

והרגשות שלי בקשר הזה נדחקו לפינה יותר ויותר...

פעם אני הייתי זו ששלטתי עם המושוכת בידיים לגבי כל עניין שם אבל כבר אז התחלתי לאבד אותן ורק עכשיו הבנתי שהשליטה כבר לא בידיים שלי..

פתאום הבית שלי לא בסדר, למרות ששנה קודם ההתנחלויות בו כל יום אחרי בית הספר היו בסדר גמור, לישון אצלי לא בא בחשבון, פתאום אני מעיקה וחונקת וחייבת להפסיק לשים לב לשטויות, ובכלל מתי אני אתבגר? תינוקת מגודלת שכמותי..חיבוקים  זה כל כך שנה שעברה נו באמת.. ופתאום זה הכל התחרויות האלה של הישגים הישגים הישגים- מהר יותר! טוב יותר! בכל התחומים! ופתאום זה כבר לא כל כך נעים. פתאום כל דבר הוא עניין של גאווה- זה היה שלי קודם, זה התחום שלי, זה לא יפה, לא מתאים!אני לא אוהב את זה כי זה לא שלך, זה שלי. פתאום יצאה כל האמת המכוערת.

כנראה שכמה חודשים זה כל מה שהיה דרוש כדי להפוך את כל החיוביות הזאת שנכנסה לחיים שלי בהפתעה לשליליות הכי גדולה שהייתה בהם אי פעם.

אבל זאת לא פעם ראשונה שאני לוקה בעיוורון חושים וממשיכה הלאה והלאה כי, עם כל הנזקים יש גם טוב. תמונות מצחיקות, רגעי חירפון, שיחות טובות וחיבוק נעים. אבל איך לא שמתי לב שהרגשות שלי ואני עצמי הסתבכנו בשרשאת שלאשליות יותר ויותר...

ואז התפצלו הדרכים, הכרנו אנשים חדשים, למען האמת אני הכרתי אנשים חדשים..

בהתחלה ראיתי בזה סימן, אולי הגיע הזמן לנתק קשרים ישנים? אבל ידעתי שאני יתר מידי אוהבת יותר מידי כמהה לקשר הטוב הזה שכל כך נסחפתי אליו

הבנתי שאני לא חייבת לוותר! אני דיברתי, יזמתי, נפגשנו בילינו אפילו בשלב מסויים זה נראה כאילו זה עוד שנייה חוזר למוטב, אבל זה אף פעם לא..

תמיד הייתה חומה, שלא אני יצרתי, שלא אני החזקתי, אני ניסיתי להלחם בה...אבל אני בסף הכל עלוקה מעיקה וקיטשית שגורמת רק לשנוא אותי ולא לרצות לדבר איתי למשך אותו היום ואם בכלל? אני גם בכלל לא מבינה מה עובר שם, ולא מגיע שיספרו לי כי אני לא יודעת לייעץ..לא מגיבה מה שנכון...מטופשת .

ובכלל כל כך משעמם איתי שלא ראוי לשבת ליידי אפילו אז יושבים תקועים במחשב ..

כל כך הרבה זמן הייתה כלפיי דחייה-אבל אני ? עיוורת. מבחינתי הכל מעולה וכשזה לא אז הרי יש על מי לסמוך ועם מי לדבר...אז אני אומרת פורקת והכל משתפר.

ואז מן הצד באה הארה-זה לא שווה את זה. את מובנת מאליה וזה מובן לצד השני. את מנוצלת בדיוק כמו שהיית פעם עם אנשים אחרים. ואפילו יותר גרוע כי הניצול פה נעשה בחוסר מודעות של שני הצדדים. תחשבי על עצמך...תמצאי את עצמך...אבל אני לא יכולה איבדתי את עצמי עמוק עמוק

מהורהרת עברתי חודשיים מהסכמה לחוסר הסכמה, לא יודעת מה לחשוב. מתעלמת מכל הסביבה שלי חוץ מעצמי...מנסה למצוא...חותרת עמוק יותר ויותר..

ובנתים, בדרך השנייה מכירים אנשים חדשים, הופכים מפסימיים לאופטימיים ופתאום הם אנשים שונים לגמרי. אני לא מפרגנת, נכון. כי השינוי לא תקף אלי. אלי זה ררק השליליות הדחייה, וכשאני ממש ממש מדוכאת ומתחננת להתיחסות הזאת ולליטוף הזה לרגע..אני מקבלת נדבה...כמובן שלרגע לא הפסקתי להיות מעיקה.

כי שאר האנשים כל כך כיפים, איתם מדברים עמוק, רוצים שהם יהיו שם תמיד ולא יעזבו, מחייכים אוהבים מחבקים , משתפים בסודות הכי כמוסים והקשר שם הולך ונהיה עמוק יותר ויותר...

ומהצד אני שומעת את ההנאה והצחוק וההתרגשות והחיבוקים שפעם היו שלי ומתרחקים ממני יותר ויותר ויותר...

והעינים שלי נפתחות יותר ויותר...

והלב פועם מהר מהר מהר

והדמעות נוזלות ולא מפסיקות..

והכאב חזק יותר ויותר כמו סכין חדה שחורכת את הבשר ונכנסת אל תוך הדפנות של גופי ואל תוך הנבכים הכי כמוסים וחוצות אותי לשניי חלקים...שבסך הכל רוצים להתחבר שוב..

התהום שנפערת בבטן שואבת ממני את הרצון לשבת ולכתוב כאן את הכל...

הרעב גובר וגובר.

והחתכים בתוכי נעשים עמוקים יותר ויותר...