אני בן אדם אופטימי, לרוב. משתדלת לקחת דברים בקלות, למרות שלא תמיד יוצא, והעובדה שאני רגישה לא תמיד מועילה לנסיונות לקחת דברים בקלות.
פתחתי אתמול משתמש בנטו-גרין. מילאתי יומן אכילה. במהלך היום היה בסדר, עד שבעלי התקשר וביקש שאכין פסטה ברוטב שמנת פטריות לארוחת ערב. כאן נפלתי, וידעתי שאפול. זללתי להנאתי 2 מנות מלוות רגשות אשם. לפחות היה טעים :)
הלכתי לישון עם בחילה קלה, ואשמה כבדה. אבל לא נורא, היום יום חדש, והנסיונות נמשכים. התחלתי להתעמל קצת בבית, ובקרוב כאשר יתחיל הסמסטר ואחזור לעבודה, גם בעלי יעבוד פחות ויהיו לנו 3 ערבים פנויים בשבוע, אכריח אותו לבוא איתי לרוץ.
יהיה בסדר, אני אופטימית! בסוף אצליח לרזות.
ד"א, אין לי מושג כמה אני שוקלת. אין לי משקל בבית, אני חייבת לקנות אחד. כמובן שבעלי התנגד בכל תוקף. הוא גבוה ורזה, אוכל מה וכמה שמתחשק לו ומבלה מחצית היום בשירותים. כיף לו :) אני לעומתו, משמינה אפילו מלנשום. אז ברור שהוא לא יבין את הצורך שלי במשקל, ויקרא לי בזבזנית. מבחינתו המשקל מיותר. מה גם, שהוא היחיד שעובד כבר חודשיים, מאחר ואני בחל"ת עד אחרי החגים, ויש לנו משכנתא על הראש, ובלה בלה בלה. או בקיצור - לא חסרים תשלומים. אבל אני חייבת משקל בבית. הבהרתי לו שזה לא נתון לויכוח (ע"י צעקות כמובן, ואני אכן מצטערת). והלכנו לישון שבעים, אחרי הפסטה הטעימה, ושותקים.
היום יום חדש. מקווה שהיום יגמר בפחות קלוריות מאתמול, ואלך לישון בחיוך, או לפחות לא כעוסה ומרירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
