אז התיישבתי עם כוס הקפה וחתיכת עוגה שנשארה מהאירוח של ל"ג בעומר עם החברים הכי מדהימים שיש לי בעולם. ברקע מתנגנת הדיסקוגרפיה של AIR וחשבתי לעצמי כמה עוד יש לי להספיק לעשות...כמה דברים אני צריכה עוד לסיים או להתחיל...וזה כבר יומיים שאני אומרת לעצמי שאני לוקחת פסק זמן מהעולם אבל העולם משום מה החליט לדפוק על דלתי. בלי תלונות אני מקבלת אותו באהבה ומכניסה אותו אל הדירה שלי שלאט לאט הופכת להיות בית (בית שאני לא יודעת אם להישאר בו או לא כי יש הפגנה חדשה בראש שלי שהסיסמא שלה היא "שקט פיננסי תמורת עצמאות").
אז העולם שלי יושב בסלון מחכה לספר לי עוד כמה דברים יש לי להספיק, להכין, ללמוד, לעשות ואני פה עם הקפה והמוסיקה מנסה לתפוס כמה רגעים של שקט נפשי.
אחת הבעיות העיקריות בלתפוס שקט הוא שהראש לא מפסיק לעבוד וכל ניסיון להשקיט אותו לא מביא להצלחה. אבל עם זה אני עוד מצליחה להתמודד...כנראה שזה כמו הילדים אצלי בגן שהפסקתי באיזה שהו שלב לשמוע אותם...הבעיה הראשונה היא שהלב שלי עובד שעות נוספות הבעיה השניה היא שהוא עובד על ריק...על געגוע למקום מוכר ואהוב, על הרצון להרגיש ולהיות חלק מ...
כן אני יודעת תמיד הייתי כזאת...יש יגידו רומנטיקנית מושבעת יש יגידו זונה של תשומת לב לי זה לא ממש משנה איך תופסים אותי משנה לי שהמקום הזה בפנים יתמלא. אני בתקופה של לחזור לעצמי ובגיל 28 וחצי אני מגלה שהעצמי שלי בכלל רק השתחרר מהצבא לא מזמן...אז אני קנאית קצת ללבד שלי ומחפשת את הבחור שיבין את זה. בעצם, אני לא מחפשת בחור אבל אם הוא יבוא זה יכול להיות ממש נחמד :)
אני מנסה לארגן את כל המחשבות והרגשות, את כל מה שאני מחפשת ומה שאמא אומרת שאני צריכה למצוא, את כל מה שהפסדתי במהלך הכמעט עשור הזה שכולם כבר הספיקו לעשות וכל מה שהרווחתי ממה שחוויתי, את כל הניצחונות (גם הקטנים ביותר) וכל ההפסדים (גם הגדולים ביותר - בנתיים זה החלק שאני הכי מתקשה בו) ולסדר את כולם במגרות של הלב אבל הכל מתערבב... יש יותר מידי מהכל ואני כמו תמיד יודעת להתחיל אבל אף פעם לא לסיים.
אני משתדלת להמשיך להחזיק בהחלטה שלקחתי ב-31.12. לקבל השנה הזאת רק דברים טובים לחיים שלי ולהתעסק בלפזר דברים טובים מכל סוג למי שעובר לידי או נתקל בי בשביל החדש של חיי. לרוב זה עובד כי האנשים הטובים שלי אמנם הולכים בדרכים אחרות אבל הם בדרך כלל מקבילים אלי ולעיתים זה כל כך קשה לדעת אם זה אדם שאני רוצה לתת לו מתנה או שאני צריכה להזיז אותו מהשביל (התמימות והנאיביות חוזרות אלי בגדול עכשיו שאני לבד אני מרגישה את זה מתגבר עם הזמן כי אין אף אחד שלוחש לי באוזן על אינטרסים ומחשבות זדוניות יותר)
ולפעמים זה כיף ללכת לישון לבד ולקום לבד אבל לפעמים אני זקוקה לחיבוק הזה או פשוט לדעת שיש עוד מישהו במיטה הכל כך גדולה הזאת... לפעמים זה כל כך כיף להגיע הביתה ואין אף אחד שדורש ממני אחרי היום הארוך, המתיש והנורא הזה שעבר עלי לשבת, לדבר, לתת תשומת לב ולפעמים אחרי יום כזה אני פותחת את הדלת וכל מה שאני הכי רוצה בעולם זה להניח את התיק ולהיכנס בתוך זרועות חמות ואוהבות מבלי להגיד מילה...פשוט להיות, בלי הסברים.
כן אני יודעת, תקופה של לחשוב בשביל אחת ולא בשביל שניים (איזה מוזר זה...אחרי 6 וחצי שנים פתאום לשנות את קו המחשבה ולהפסיק לשמוע באופן אוטומטי מה האחר היה אומר על כל החלטה או התלבטות ), תקופה של לחזור לעצמי (איזה מוזר זה פתאום לגלות שאני בדיוק אותה אחת שהייתי בגיל ההתבגרות), תקופה של לפזר את עצמי בין עבודה, לימודים, חברים ומשפחה ועדיין לנסות למצוא קצת זמן לעצמי (אני כועסת על עצמי כשזה לא מתאפשר) וכמעט שכחתי שהעולם שלי יושב בסלון מחכה בחצי סבלנות חצי קוצר רוח שאני אחזור אליו...
שבת קסומה מלאה בהירהורים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
