Why So Serious?

מהתאריך הזה שנה שעברה- הכול מתחלק ללפניי ואחריי. האחריי נוראי, ומה שעוד יותר נוראי- אני בקושי זוכרת את הלפניי. 

רצון לצאת מהחדר כל פעם שמזכירים את זה. או טיפול נמרץ. או בכללי.

דחף להעיר מישהו שנרדם לידי.

אטימות, אטימות להכול, אפילו אליה. 

לנסות להיות נחמדה אליה, נחמדה ואוהבת ומעצבנת כמו תמיד, אבל לא לסבול להסתכל עליה. 

ואני שונאת את זה. שונאת את זה כ"כ. שונאת לראות את אבא בוכה ואמא לא מדברת. ולא יודעת כלפי מי להפנות את השנאה הזאת.

המצב עגום. וכמו תמיד כשהמצב עגום, אני אפנה לי לראות עוד סרט נחמד. 

נ.ב: הפרק החדש של הומלנד... holy fucking shit!