עצוב לי לראות איך חיים של בן אדם נלקחים ברגע. איך חלומות שמחה וחיים נלקחים ברגע אחד, וכל מה שנשאר זאת תמונה, זכרון

ומחשבות על מה הוא היה יכול לעשות אם היה חי.

אני לא יודעת אם נהייתי רגשנית או שהתחלתי באמת לקלוט את החיים. זה תמיד נראה כל כך רחוק מאיתנו,

לי זה לא יקרה, זה קרה להוא מהחדשות. מה שלא נתפס הוא שהחיים יכולים להסתיים בכל רגע, ועד כמה שזה נשמע נוראי, ועד כמה שעברה בי צמרמורת שכתבתי את השורות האלו, זה נכון.

קל מאוד להגיד שצריך לנצל את החיים עד הסוף. החלק הקשה הוא באמת ליישם את כל הקלישאות וכל המשפטים היפים האלו שכתובים תמיד בסטטוסים, על חולצות ואפילו סתם משפט שיוצא להגיד הרבה.

אני שונאת לחשוב על זה. ואני שונאת לחשוב שילדה בן 17 חושבת על מוות, על מחשבות כאלו נוראיות וחסרות תקווה, כי אין שום דבר שאפשר לעשות כדי למנוע את האסונות האלו. קשה לי להגיד שזאת המציאות, ואנשים נהרגים כל יום

בזמן האחרון זה קשה לי יותר

נהרגה חיילת שגרה בשכונה שלי. לא הכרתי אותה, אבל רק המחשבה שהיא סיימה ללמוד בבית הספר שלי לפני שנה, שהיא הסתובבה ליד הבית שלי, הכירה אנשים שאני מכירה גורם לי להרגיש כל כך קרובה אלייה.

החיים באמת יפים, הלוואי שהייתי זוכרת את זה גם ברגעים הכי רעים שלי.