אני שונאת את המצב הזה. ואני כל כך כועסת עליכן כבר תקופה כל כך ארוכה אבל מדחיקה את זה, מנסה לעבור הלאה לעשות כאלו בסדר.

הורג אותי שאנשים שפעם היינו כל כך קרובים היום בכלל לא חושבים עליי, לא אכפת להם ממני, השם שלי לא קופץ להם בראש בכלל.

ואני באמת חושבת שעברתי את שלב הכאב והדמעות, היום פשוט מעצבן אותי התוצאות

קוקה קולה וילג', אני רוצה לנסוע ולא יודעת עם מי. כי נשארתי עם חברה מפה וחברה משם ואין לי את החבורה שלי שאני מרגישה כל כך בטוחה בה

וכשקורה לי משהו אין לי בן אדם שישר בא לי להתקשר לספר לו.

ומעצבן אותי שבגלל משהו שאתן עשיתן אני כל כך נפגעתי בטווח הארוך. ואולי זאת לא אשמתכן

ואולי זאת אני. מה שכן זה מחרפן אותי ומעסיק אותי בעקר עכשיו שאני נמצאת שנייה לפני הבגרות האחרונה.

אם עד עכשיו היו מליון ואחת דברים שהשאירו אותי עסוקה ומנעו ממני לחשוב על זה, עכשיו חזרתי להתעסק בזה. זה קרה בספטמבר, אחרי הקיץ הכל כך מדהים שהיה לי למרות שבהתחלה הוא היה נראה כאלו הוא הולך להיות גרוע. באמת הרגשתי שמצאתי את החברות שלי. כל הזמן חשבתי כמה שאני שמחה שלמדתי להרחיק את האנשים שלא עושים לי טוב מהחיים.

אבל זאת הייתה טעות כי ישר קיבלתי עוד כאפה. אני לא אומרת את זה מתוך רחמים, באמת שלא. וכבר הפסקתי לחשוב שזה אני וזה האופי שלי

אני יודעת שאני לא מה שאחרים עשו ממני.

מעצבן אותי שאנשים אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר. אומרים שכל כך כיף להם איתי וכמה כיף שהתקרבנו, ואז יוצאים למסיבה בלי לשאול אם בא לי לבוא. אל תגידו לי לשנות משהו ואז לא תתנו לי את האפשרות להראות לכם שזה השתנה.

אני מרגישה אפילו טיפה ילדת כאפות לכתוב את זה. ומעצבן אותי שהפוסט הזה לא נגמר.

אני כל כך רוצה שתשימו לב מה קורה, ולא זה לא יעזור אם אני אדבר אתכן כי זה משהו שצריך לבוא מכן ואם לכן לא אכפת ממני בכלל אני לא יכולה לשנות את זה . מרגישה שלוקחים אותי כמובן מאליו כל הזמן, נהפכתי להיות זאתי שבאים לספר לה אחר כך מה היה אתמול במסיבה במקום להיות זאתי שיוזמת את המסיבה.

זאת לא אני. ומחרפן אותי שאני מתחילה להאמין למה שאנשים הופכים אותי ומצליחים לערער אפילו את מה שאני חושבת על עצמי.

וכשאני חושבת על אילת או חו"ל אני מתחילה לחייך, אבל זה בעצם לברוח מכאן. לעשות כאלו אני שוכחת מהכל ואז לחזור אחרי כמה ימים לכל הבלגן.

אני יכולה להגיד שאני באמת צמאה לזה. להכל

לעשות כל דבר אפשרי, לחוות הכל, לטעות ואז להבין איפה טעיתי. להשתכר ולמחרת להתחרט על זה כי אני צריכה לעבוד ולא מצליחה לתפקד

אני לא מבקשת רק דברים יפים, פשוט טיפה יותר מאחרים.

כמה פעמיים אמרתי וביקשתי בשנה האחרונה שאני רוצה שאנשים ילחמו עליי

מתחיל להרגיש שאני אולי לא שווה את זה. זה מכעיס כל כך! אני חושבת על הפעם האחרונה שהכל היה תקין ויציב באמת לתקופה ארוכה, זה קרה לפני שנתיים.

ועכשיו אני מתגעגעת לזה יותר מתמיד..