לפעמיים אני חושבת שאם הייתי גרה בעיר אחרת, בבית ספר אחר דברים היו שונים בשבילי.

כי למרות שאני אוהבת להאשים אנשים בהכל, בסופו של יום אני הכי כועסת על עצמי. ואז כשאני חושבת על זה לעומק אני מבינה שהכל בסדר איתי, אני גם מבינה שאני לא אוהבת לחשוב לעומק.

לא מרגישה את הספונטניות הזאת של החופש, או שכולם כבדים מידי או שזאת אני. בכל מקרה עד שמשו באופי שלי טיפה השתנה ונהייתי הרבה יותר כייפית וזורמת, אף אחד אחר לא זורם אז מה כיף בזה?

אני אוהבת להתמרמר במקום לחפש מה כן טוב, הכי קל זה לרחם על עצמי ולהאשים את כולם. אני לא חושבת שאני אשמה, לא חושבת שאנשים אחרים..

נכון אולי הם יכלו לעשות טיפה יותר, ואני גם יכולתי אבל זה עדיין המצב, והוא ישתנה יום אחד אני יודעת