אני קצת כועסת על עצמי שבכלל חשבתי שהפעם באמת נצא. ששוב הכנתי את הכל, והלכתי לישון בצהריים כדי שלא אצטרך לחזור מוקדם, שיהיה לי זמן להיות איתך.

זה כל כך פתטי מצידי באמת להאמין שהפעם אתה תעמוד במילים שלך. אוף כמה שאתה טוב עם מילים, וכמה שקל להאמין לך כי אתה באמת כזה מתוק ומתכוון לזה.

אבל בא לי לצעוק עלייך, בא לי להתקשר אלייך רק כדי לנתק לך את הטלפון בפרצוף. אתה לא שם לב שאני עושה הקרבות?

אז בסדר, אתה בצבא ואני בבית ספר וברור שהלוז שלך טיפה יותר בעייתי ולא גמיש משלי. אבל איך זה שרק אני מתפשרת כאן?

מפנה את הסופ"שים שלי כדי להפגש איתך, יוצאת בשתיים עשרה בלילה כשיש לי בית ספר בבוקר רק כי היה לך חשק לשבת לשתות משהו בבר ההוא.

אתה באמת לא שם לב שאני רוצה ללכת איתך לאותו הסרט כבר יותר מחודש וכל הזמן אתה מבריז?

הקטע המעצבן הוא שאתה באמת לא עושה את זה בכוונה, ואתה באמת מתכוון כשאתה אומר לי שנלך לסרט, וכשאתה מבקש סליחה, אתה באמת מתכוון לזה ובאמת מרגיש ממש לא נעים.

אז אחרי כל זה, בכלל אין לי את הזכות לכעוס עלייך.