נכנסתי עכשיו לפוסטים שכתבת בדיוק לפני שנה מהיום, עברתי אחד אחד וממש זכרתי מה עבר עליי באותו הרגע ולמה כתבתי אותו.

אני נהנת לקרוא משפטים שכתבתי כמו "מגיע לי יותר" , ולדעת שעכשיו באמת קיבלתי יותר.

לקרוא פוסטים שהתאכזבתי מעצמי, ולדעת שעכשיו השגתי את כל מה שרציתי. אני כל כך מפחדת לכתוב פוסטים כאלו היום.. כל כך מפחדת להודות שטוב לי כי אני יודעת שכל זה יכול להלקח ממני בשנייה.

אני כל כך מעריכה הכל עכשיו. את האנשים שסביבי, אותך, את המשפחה כל כך מדהימה שלי, ואת עצמי שעמדתי במטרות שלי.

הציפיות שלי מעצמי תמיד גבוהות וקצת נמאס לי שתמיד יש ממה לפחד. אם עכשיו רע אז מפחיד שישאר ככה, אם טוב אז מפחיד שייגמר, העתיד מפחיד, הלא נודע מפחיד, החוסר שליטה הזה על כל מה שקורה.

אני מצליחה לנשום לרגע.. לחייך לעצמי ולהגיד שאפו, הצלחתי. האמת, אני עושה את זה כל הזמן.

ברור לי גם שזאת התקופה, ותמיד ידעתי גם כשהיה לי רע שזה רק ככה עכשיו. אני משתדלת לזכור שכלום לא לנצח ולדעת שתמיד יהיו לי סיבות לחייך, גם אם לפעמיים נראה שהן לא קיימות.

אני מודה על הכל, אני תמיד אודה.

לא חסר לי אפילו לא דבר אחד קטן בחיים. וזה לא כי יש לי הכל, זה כי אני מרוצה ממה שיש לי