המרחק הזה משגע אותי. העובדה שאתה כל כך רחוק ממני, במציאות כזאת שונה, ואנשים חדשים בלי פאלפון או דרך לתקשר איתי.

ואני פה בבית ממשיכה עם השגרה שלי.

הצבא לקח מאיתנו את השיחות הספונטניות שנמשכו שעות על כלום, ואת ההודעות המתוקות שלך באמצע היום. עכשיו השיחות שלנו מתכוננות, וקצרות. כל יום משמונה בערב אני מסתובבת עם הפאלפון עליי ומחכה לשעת ט"ש, כדי שתתקשר אליי, בדרך כלל שעות אחרי השעה שציפיתי, נשמע עייף ומותש אבל עדיין עם הקול החמוד הזה שלך, האופטימי והמתלהב.

ואתה מספר לי מה היה לך היום, ושואל מהר מה אני עשיתי כדי שתספיק לשמוע הכל. וברקע כולם צועקים כי אין לך באמת פרטיות שם.

ואחרי עשר דקות כאלו, אתה כבר אומר לי שאתה חייב ללכת לישון, כי השעת טש כבר נגמרת ואתה צריך לארגן תיק למחר ולצחצח שיניים.

ואני מנתקת, עצובה, ורק מתגעגעת עוד יותר כי העשר דקות שיחה האלו רק גרמו לי לרצות לשמוע יותר, ואי אפשר.

זה רק שבועיים ככה, שאתה בצבא. ואולי זה בדיוק מה שמפחיד אותי. אתה צוחק ואומר "רק עוד שלוש שנים מאמי" ואני צוחקת גם, אבל זה לא כל כך מצחיק אותי.

כי זה אגואיסטי ואנוכי ומתלונן, אבל אני רוצה אותך בחזרה. אני לא רוצה לראות אותך רק לפעמיים בסופ"שים, והפרידה המעצבנת הזאת לשבוע-שבועיים הבאים, אני שונאת אותה כל כך.

אני בחיים לא אשתף אותך בזה. לך הרבה יותר קשה ממני. ואני כל כך מעריכה אותך אהוב שלי, על זה שבשישים דקות המסכנות האלו אתה צריך להתקלח, ולדבר עם המשפחה, ולארגן תיק למחר, ולדבר עם החברים, ואז שאתה מתקשר אליי אתה תמיד תשמע כל כך שמח לא משנה בכלל כמה אתה שבוז או כמה אתה רוצה הביתה.

חברות שלי אומרות שהגעגועים האלו רק מעצימים את הרגשות, וזה נכון. אני כל היום חושבת על הרגע שאני אנשק אותך כבר, או שתכנס לחדר שלי ותזרק על המיטה ואני אצטרך לגרור אותך משם כדי שנצא.

מחר אתה חוזר הביתה, ואני מרוויחה כמה שעות איתך.

אבל אני מפחדת מראשון בבוקר, שלוקח לי אותך לשבועיים שלמים.

איך מתרגלים לזה?