מתוק שלי.

כמה פוסטים כאלו כבר כתבתי עלייך, וכמה אני עוד מקווה לכתוב. ארבעה חודשים זה הרבה זמן מצד אחד, אבל מצד שני כל כך קצת כי הספקת בתקופה הזאת להכנס ללב שלי ולהשפיע עליי ברמה שרק אנשים שמכירים אותי שנים מצליחים.

כל פרידה כזאת לשבוע, שבועיים, רק מחזקת יותר את מה שאני מרגישה אלייך. כל שיחת טלפון שלך אחרי שלא דיברנו כל היום, כל הודעה מתוקה או ליטוף או המבטים האלו שלך שלפעמיים מביכים אותי קצת, הם רק חלק מהסיבות למה אני אוהבת אותך.

מצחיק אותי שאתה מפונק כזה, כמו ילד קטן שרוצה שילטפו ויחבקו אותו כל הזמן. אני אוהבת שאתה מנשק אותי במצח, או מסתכל עליי פתאום ואומר "יפה שלי". 

אני כל כך אוהבת את המשפטים המתוקים חנפניים האלו, "אני אוהב כל דבר אצלך"

או את ההודעות שאתה שולח לי כשאתה יוצא עם חברים, כמה שאתה רוצה שאני אהיה שם איתך. כיף לי להרגיש את הדאגה הזו שלך, שבאת אחריי לחדר רק כדי לוודא שאני בסדר, אם עדיין כואב לי הראש, אם אני רוצה מים.

ושהגנת עליי ככה שחברות שלי היו טיפה מעצבנות. אני מעריכה את ההבנה שלך להכל, שאתה מצליח לראות שקודם הלימודים, וקודם שאבא ואמא לא יכעסו, ואז אתה.

אני אוהבת את הנשיקה הזו אחרי שבועיים שלא ראיתי אותך, ושאתה הופך כל דבר מביך להכי רגיל בעולם, ואפשר לדבר איתך על זה.

אני עדיין משחזרת בראש את הנשיקה הזאת מאתמול שהחזקת אותי כל כך חזק ונישקת אותי, וליטפת לי את הראש "רק שלושה שבועות. את בסדר עם זה..נכון?" והקול המהוסס הזה כשאתה שואל את זה.

אז שלושה שבועות בלעדייך נראה לי בלתי אפשרי. אבל אני אמשיך לשחזר בראש את הרגעים המתוקים האלו,

ואולי, אם אני ממש אנסה, אני אתגעגע קצת פחות.