אני לא רוצה להתבגר, נראה לי שזה המשפט הכי חרוש שיש- להשאר צעיר לנצח. נכון זה לגמרי לא אפשרי, ומה שכן אפשר זה להינות מעכשיו ולהינות מהתקופה הזאת.

אז למה מקצרים לי אותה? למה לגייס אותי חמישה ימים לפני יום הולדת 18 שלי? למה להקדים לי את הגיוס בחצי שנה, ולקחת לי את הקיץ הזה של גיל שמונה עשרה?

שלחתי עשרות פקסים, והתקשרתי כל יום במשך שבועיים. "הבקשה נדחתה". 

אני מסרבת להשלים עם זה. לא אכפת לי להתשחרר יותר מוקדם. באמת לא מעניין אותי אם אני אשתחרר בגיל עשרים, או גיל עשרים וארבעה חודשים. כי התקופה הזאת שאני בת שמונה עשרה, אחרי תיכון, בקיץ, עם חברים שלי-זאת באמת תקופה שלא חוזרת.

וכל האנשים שממהרים להתגייס כדי לגמור עם זה מהר, מצטערת - אתם מפגרים.

צריך להינות מהחיים בלי לנסות לזרז דברים. בין אם אני ארצה או לא, אני אסיים תיכון, ואני אתגייס, ואני אשתחרר, ואני אצטרך למצוא עבודה, ואני אתבגר.

זה יקרה גם ככה, אז למה למהר?

קשה לי לראות את הצדדים החיוביים בגיוס המוקדם הזה, קשה לי לצאת מהדכאון הזה שאני נמצאת בו מהרגע שהודיעו לי שזה התאריך ואין מה לעשות.

אני רוצה להיות בת שמונה עשרה, לעבוד בעבודת מלצרות מפגרת ולהתלונן על האנשים שם, לשבת עד אמצע הלילה עם חברות, לצאת למקומות, להיות עם חבר שלי, לטוס.

אני לא מבינה את צה"ל שלא מצליחים להבין אותי. מתוך המסגרת של הלימודים אני נכנסת בלי שום הפסקה למסגרת של צבא? 

אני כועסת, אני עצבנית ואני בעקר מתוסכלת מזה שהורידו לי את כל המוטיבציה מהתפקיד הזה, מהצבא.