אני שונאת את ההרגשה הזאת שאני חייבת לעשות הכל וללכת לכל מקום כי אני מתגייסת עוד חודש וחצי.

ואני שונאת את התחושת פספוס הזאת שלא הלכתי כי רציתי קצת להיות בבית, שזה אמור להיות הדבר הכי לגיטימי בעולם.

ואני כועסת על כל המערכת הזאת עוד לפני שהתגייסתי בכלל, ועל הלחץ שהם מכניסים לי בתקופה שלדעתי לפחות אמורה להיות אחת היפות בחיים.

המועקה הזאת שאני חייבת להתקשר ללשכה, בזמן שאני לומדת לבגרויות כי כן אני עדיין תלמידת תיכון, פשוט מחרפנת.

מעצבן אותי שפספתי את הפסטיבל הופעות הזה היום, ובמקום להגיד- "בסדר, בקטנה יהיו עוד הזדמנויות"

אני פשוט מתוסכלת וכועסת על עצמי, כאלו איך יכולתי להפסיד דבר כזה שהזמן שלי קצר?

ולא אני לא רואה אפילו יתרון אחד בזה שהגיוס שלי כל כך מוקדם ושאת יומולדת 18 שלי אני אחגוג בטירונות.

אם להגיד את האמת, אני מפחדת מהרגע שיגידו לי שהגיוס שלי סופית לא נדחה, ואני אצטרך להתחיל להשלים עם המצב ולמצוא יתרונות - מה שכרגע נראה פשוט בלתי אפשרי.