אני מבואסת כי אני רוצה שתהייה פה איתי, כבר שבועיים וחצי שאני רוצה.

אני כועסת על צהל שבגללו התוכניות שלנו תמיד משתבשות, ואין לי באמת למי לבוא בתלונות.

ואני עצבנית כי אני לא יכולה לדבר על זה איתך, כמובן שאתה פי מאה יותר מבואס מהמצב ממני כי אתה זה שנתקע בבסיס.

אני מפחדת כי אם אני לא מצליחה לראות אותך מספיק עכשיו, מה יהיה כשאני אתגייס?

אני באמת שמחה שאנחנו נוסעים ביחד לאילת, אולי נעשה ביחד את כל הדברים שאנחנו אף פעם לא יכולים. אבל אני חוששת מזה קצת, כי אנחנו מחכים לשלושה ימים האלו כל כך הרבה זמן, ואני לפחות, ממש מצפה שהם יכללו בתוכם את כל מה שתמיד חסר לי וכל המקומות שהייתי רוצה שתהייה איתי כשאתה בצבא.

ומה אם זה לא המצב? אני יודעת שאי אפשר לקבל הכל. ואני מעריכה כל כך את הקשר שלנו ואת היחסים בנינו שהיו מדהימים בחצי שנה שלנו ביחד,

אבל אולי הייתי רוצה שדברים יהיו קצת יותר ספונטניים, ולצערי זה משהו שלא אפשרי לא בגללי ולא בגללך, אז אני לא באמת יכולה לבוא אלייך בטענות

ואולי זה בכלל סתם מחשבות של לפני השינה.

אני סתם מבולבלת. אתה יכול לחזור כבר הביתה, למשוך אותי אלייך ולהגיד "כמה כיף לחבק אותך"?