אני מפחדת. אני בוכה ואני מפחדת. מה זה אומר שאני מסיימת מחר 12 שנות לימוד?

שאני חודש הבא על מדים?

מה זה אומר על המערכות יחסים שלי עם אחים שלי, עם המשפחה שלי שיראו אותי פעם בשבוע או שבועיים או יותר? מה זה אומר על חברות שלי שאני כל כך אוהבת? על חבר שלי? על השגרה שלי, הבילויים, ההרגלים שלי, אפילו על השאיפות שלי בחיים ועל הסדרי עדיפויות שלי.

אני שונאת שינויים כאלו שנכפים עלייך. למה אף אחד לא שואל אותי אם אני רוצה להתבגר? אם אני בסדר עם זה, אם הספיק לי להיות בתיכון ואם אני רוצה להתקדם הלאה?

בבקשה שיהיה מישהו שישאל, כדי שאני אוכל להגיד לו שלא, ולבקש להשאר עוד קצת בתיכון. אני אסביר ממש יפה למה, אני יודעת להסביר את עצמי, באמת שכן. אני אשכנע אותו שמגיע לי להשאר עוד קצת בת שבע עשרה, ללמוד לעוד קצת בגרויות, להבריז עוד קצת, להתלונן שקמתי מוקדם מידי, להגיע הביתה בצהריים, לריב עם מורים, לשמוח מציונים.

טוב לי כל כך כל כך טוב לי, אל תקחו לי את זה בבקשה בבקשה.

אני רוצה לשמור על הכל ככה, לא רוצה שכלום ישתנה.