קשה לי איתכם. אני מרגישה כאלו אני יותר בוגרת ממכם, כאלו אני זאת עם הנסיון חיים וזאת שלמדה כבר שפותרים דברים בשיחות, אני זאת שיודעת להקשיב יותר ולקבל ביקורת ובאותה מידה גם לבקר אחרים ולעשות את זה בצורה נעימה ולא לתקוף.

ואולי זה נשמע מתנשא, אבל אני כל כך בטוחה בהרגשה הזו.

אני חושבת שקצת עצוב לי שאני צריכה לכתוב את כל הדברים האלו כאן, כי אני לא באמת אקבל מענה אם אני אבוא ולדבר איתכם על זה.

למדתי עם השנים שאמא לא אוהבת שיחות רציניות מידי, "זה מלחיץ אותי", ושאבא בדרך כלל מחוץ לכל הדרמה והריבים שקורים לפעמיים.

מוזר לי שדווקא עכשיו, כשאני כבר יותר בוגרת ויותר מבינה אתכם ובאה לקראתכם, דווקא עכשיו בתקופה הזו אנחנו לא מפסיקים לריב.

ואני מצטערת להגיד שב99% מהריבים שלנו אני באמת מרגישה צודקת גם כשאני ממש מנסה להבין איפה אני טועה.

הייתי רוצה שתבינו אותי יותר, שתראו כמה שאני מגנה עליכם תמיד ובאה לקראתכם, שתדעו כמה שאני משתדלת תמיד לעזור לכם בדברים הקטנים האלו כמו למלא לך את הדלק באוטו כדי שלא תצטרכי לעשות את זה בבוקר, או לשאול אותך אם אתה רוצה קפה כל פעם שאני מכינה לעצמי כי אני יודעת שאם היית רוצה בטח היית מתעצל לקום, כי אתה נח עכשיו מול הטלויזיה.

אני מאמינה שאתם כן שמים לב לדברים האלו, וכן מעריכים אותי. למדתי ממכם שלא צריך להגיד את כל הדברים הטובים בפרצוף לפעמיים, אלא לדעת לשמור ולהעריך ולתת בחזרה.

אבל בכל זאת, אני לא מפסיקה להרגיש שאני מתמודדת מול שני ילדים קטנים שעוד לא מכירים את המצבים האלו של החילוקי דעות או הוויכוחים, ואני צריכה ללמד אותם מתי להקשיב, מתי זה זמן מתאים, מתי להפסיק לדבר ומתי לחבק או לנשק.

אם יש משהו אחד במשפחה שלי שאני אוהבת ושונאת באותה מידה, זה היכולת לצחוק על הכל. גם כשקורה משהו שגורר אחריו הרבה עצבים ומתח, אתם יודעים לצחוק על זה ולהכניס לפרופורציות. אבל לפעמיים בא לי שתקשיבו, בא לי את המבט המקשיב והמבין שבאמת מנסה להפנים מה שאני אומרת, ולא אך החיוך הזה או הגיחוך שרק עושה אותי יותר עצבנית לפעמיים.

הלוואי שהייתם קוראים את מה שאני כותבת עכשיו. בעצם, הלוואי שהייתי יכולה להגיד לכם את זה בפנים בלי לפחד להשמע דרמתית או בכיינית או "ואהו, תרגעי, מה יש לך?".

קצת נמאס לי מהקטע של לברוח לחברות או להגיד לך בטלפון ששוב רבתי עם אבא ואמא, כי בסופו של דבר זה יגרום לאנשים לחשוב עליכם דברים שליליים שאת רובם אני מקצינה לפעמיים.

אמא, אני יודעת שאני לפעמיים דרמתית מידי, או מסוגלת ממש לחפור, אני גם עקשנית ואני לא מסוגלת לשמוע 'לא' - אבל באותה מידה אני גם בוגרת, אני בטוחה במה שאני מרגישה, אני רוצה תמיד לפתור דברים, והיחסים שלי איתכם חשובים לי יותר מהכל.

אבא, אני יודעת שאתה אדיש וזה בדרך כלל מצחיק, אני מעריכה את זה שאתה יודע להשאר מחוץ לדרמות ולתת לנו לפתור דברים לבד, אבל לפעמיים זה מרגיש כמו יחס מזלזל - הייתי רוצה לקבל לפעמיים את ההקשבה הכנה שלך.

אוף כמה כתבתי. הלוואי שהייתם פשוט מבינים את זה