אני פרנואידית לדעתי. אבל כן עברה לי בראש המחשבה שאולי יש קצת אמת בבדיחות האלה של "אנחנו עוד נהיה ביחד".

וכן, זה מפחיד אותי שפתאום אני חוזרת לתחילת התיכון עם כל הסרטים האלה שאתה עושה לי.

הדבר שאני הכי רוצה בעולם עכשיו זה שחבר שלי יהיה כאן, או לפחות שיתקשר. אני יודעת שהוא בצבא, אני יודעת שאין לו הרבה זמן, אבל אני מרגישה כאלו אני מתרחקת ממנו ואני מפחדת שכל המחשבות האלה הן לא רק בראש שלי.

אני נשבעת שאף אחד לא מעניין אותי ברגע שהוא מתקשר, ושאני יודעת שהוא בבית אני אהיה איתו כל דקה פנויה שיש לי.

אבל הוא לא בבית, ואני קצת מרגישה שגם אין לו הרבה מתי להתקשר לאחרונה.

השיחות ממש קצרות לי. כמה "אני מת לראות אותך", "אני אוהב אותך" אחד ומנתקים. אני יודעת שהוא מתכון לזה, ואני אוהבת אותו יותר מכל דבר בעולם, אבל אני שונאת שכל המשפטים האלו הם פשוט חלק מכל שיחת טלפון שלנו כי לאט לאט הם מאבדים מהמשמעות שלהם.

אז אני מוצאת את עצמי יוצאת לשתות איתך קפה ולעודד אותך שחברה שלך, שהיא בעצם חברה טובה שלי, נפרדה ממך. וכל זה בזמן שאני מחזיקה את הפאלפון ביד למקרה שהוא יתקשר כדי לא לפספס שום שיחה.

וכמה שהוא לא מתקשר, וכמה שיוצא לי פחות לדבר איתו, אני יותר נפגשת איתך כי אתה מעביר לי את הזמן ואני נהנת לעודד אותך במקום לנסות לשקוע בדכאון בעצמי.

פתאום עוברות לי מחשבות קיצוניות קצת בראש שאולי הקשר שלי איתו נשחק עם הזמן ואולי אין את הלהט הזה שהיה בהתחלה.

אני לא יודעת מה קורה אני טיפה מאבדת את עצמי פה.

רק שיתקשר, ואני אשכח מכל זה.

טוב? תתקשר.