אני תמיד מוצאת את עצמי כותבת את הפוסטים האלו על כמה שאני אוהבת אותך. אפילו עכשיו, אחרי עשרה חודשים,

עדיין התרגשתי כמו ילדה קטנה שנישקת אותי אתמול.

אני עדיין מחייכת חיוכים קטנים כשאני מסתכלת עלייך מהצד, יש בך תכונות שכל כך קל להעריץ. אני אוהבת שאתה מתחשב בי, שאתה חושב עליי ועושה בשבילי דברים גם אם זה מאחורי הקלעים.

שעברת מקום כי הסיגריה הפריעה לי, שסגרת את החלון כי היה לי קר. אני אוהבת את כל המשפטים האלו שלך גם כשאני צוחקת עלייך שאתה חוזר עליהם כל פעם.

אני אוהבת ללכת איתך ברחוב, ושפתאום אתה מחזיק לי את היד, או מושך אותי אלייך, או נותן לי נשיקה קטנה במצח, ואי אפשר לפספס את זה שאני שלך.

אני אוהבת שאתה צוחק עליי, ואז מבקש סליחה כי אתה חושב שנפגעתי. גם את החוסר טאקט המצחיק הזה שלך, או הדרך המיוחדת שלך להתמודד עם דברים.

אני אוהבת שאתה מניח עליי את הראש כשאתה צריך עידוד, או מרים אותי פתאום ולא מוכן להוריד.

אין דבר שאני אוהבת יותר מלישון איתך, גם אם אני מתלוננת תמיד שאתה בועט בי ולוקח לי את כל המקום.

אני מעריכה אותך כל כך. ולא משנה כמה פעמיים כבר כתבתי דברים כאלו, אני מתכוונת אליהם כל פעם מחדש.

אתה מדהים, ובאמת זכיתי.

רק שהכל ימשיך ככה.