אני לא גזענית, אף פעם לא הייתי. אני מאוד מאמינה בזה שלא צריך לשפוט אנשים מראש, בטח שלא לפי לאום או דת.

גם אף פעם לא היו לי תלונות למדינה, פה ושם הייתי מתנגדת לכמה החלטות שבוצעו, אבל תמיד הערכתי מאוד את כל מה שקורה כאן, את המנהיגים שלנו מי שהם לא היו.

ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי מזועזעת מהרצח של החייל כמו שאף פעם לא הייתי.

אני מוצאת את עצמי עוברת מקום ברכבת רק כי היה ערבי שעמד לידי, ופתאום המדינה מכעיסה אותי.

קרו המון מקרים נוראיים בארץ לצערי על אותו הרקע, אבל משהו במקרה הזה זעזע אותי יותר מתמיד. אולי כי כולם סביבי חיילים, אולי כי אני מבינה את העייפות הזאת שלהם, וכמה חסרות להם שעות שינה, אולי כי אני מכירה את ההרגשה הזו שיש לפני הצבא, או ממש בהתחלה שלו - של ההתלהבות והריגוש בלהיות חלק מהמערכת הצבאית ולשרת את המדינה שלך,

אולי כי חבר שלי מבסס את השעות שינה שלו על הנסיעות הלוך וחזור מהבסיס.

יכול להיות כי אני בסביבות הגיל שלו, ופתאום עוברות לי מחשבות בראש- אולי הייתה לו חברה, או מישהי שחיכתה לו בבית, הוא בטח קבע תוכניות לסופש, תכנן לראות חברים או לצאת לאיפשהו. אמא שלו בטח הכינה לו את האוכל שהוא אוהב, או קנתה לו משהו, כי הוא רק חזר הביתה מהצבא והיא רצתה לשמח אותו,

בטח כל המשפחה עדיין מתלהבת מזה שרק לפני שבועיים הוא עלה על מדים, והתחיל את השירות שלו בצה"ל.

הוא בעצמו לא יודע מה זה, הריח של המדים חדש שלו, אולי גם לו קשה להיות רחוק מהבית להרבה זמן. הוא בטח חלם על לישון במיטה שלו, עם המצעים והחדר שלו, להתקלח במקלחת שלו בבית בלי לחץ של זמן.

יכול להיות שהוא נרגש או גאה לחזור הביתה אחרי שהיה הרבה זמן בבסיס, או שאולי היה לו קשה או שהוא היה עצוב כי הוא מתגעגע לשגרה שלו בתור אזרח, בתור נער בן 19.

אז במקום לתת לאותו הרוצח עונש ראוי, או לפחות משהו מספיק נורא כדי להפחיד עוד כמה אויבים מסביב שלא כדאי להתעסק איתנו, הוחלט שמגיע לו תואר על חשבון המדינה, ושלוש שנים של כלא.

ועוד שלוש שנים, הוא יצא לחופשי בתור נער בן 19, עם תואר, ויחזור למשפחה שלו, ולבית שלו, ולשגרה שהייתה לו ממש לפני שהחליט לדקור למוות צעיר אחר רק על רקע של דת.

ואני רק מנסה לחשוב על הכאב העצום של המשפחה, של הקרובים אליו.

וכמה שאני חושבת יותר, אני גם מרגישה את הדמעות קצת חונקות לי את הגרון, כאלו הכרתי אותו בעצמי. ואולי לא הייתי צריכה, כי אולי מספיק לחיות במדינה הזאת כדי לשמוע על מקרים כאלו כל הזמן.

ואז אני מוצאת את עצמי חודש לפני הגיוס, מתביישת קצת במדינה אותה אני הולכת לשרת.