אני חושבת שחוסר העדכונים בבלוג הזה זה דבר טוב. זה אומר שאין לי הרבה לפרוק, כי הכל באמת באמת מעולה אצלי,

וכשיש לי מה לפרוק, יש מספיק אנשים שאני מרגישה בנוח איתם במליוני אחוזים כדי לשתף אותם בכל מחשבה הזויה שעולה לי בראש.

ובכל זאת, יש בי דחף למלא את הדף הלבן הזה, לכתוב מה אני חושבת פשוט לעצמי.

אני לא רוצה לסכם את התקופה הזאת של לפני הגיוס, כי נשארו לי עוד שבועיים להינות ממנה, אבל בנתיים במבט לאחור אני באמת מחייכת לעצמי. עשיתי כל כך הרבה, הספקתי הכל מהכל ובאמת נהנתי מהחופש הזה.

גיוס זה משהו מפחיד, זה ללכת למקום חדש לגמרי עם משמעת קשה ואנשים חדשים ופשוט להתרגל לזה שאני בתוך מסגרת שתנהל לי את החיים לגמרי.

מפחיד אותי שמישהו אחר יחליט מתי אני רואה את חבר שלי, או ישנה במיטה שלי, מתי אני אוכלת, מתי אני ישנה. ואני אתמודד עם זה, אני יודעת שכן.

רק ההתחלה, העלייה לאוטובוס לבאקום לגמרי לבד שכל החברות שלי נשארות בבית, וסוג של להתחיל מחדש.

אני יודעת שהפחדים האלו הגיוניים. אני אעבור אותם והכל יהיה בסדר, יש לי משפחה מדהימה ובן זוג מדהים וחברות מדהימות לא פחות שיעזרו לי להתמודד עם זה.

הייתי רוצה שהשבועיים האלו יעברו ממש לאט. אבל אני יודעת שמחר אני כבר אתגייס, וזה יעבור בטיל.

אז אני פשוט אמשיך להגיד לעצמי שיהיה בסדר. כי בתכלס, כולם עוברים את זה.