זה מוזר. כמה זמן לא כתבתי כאן.

כבר אין לי זמן לכתוב, וכשיש לי אז כל מה שבא לי לעשות זה לישון או להיות עם חברים או משפחה.

אני מתגעגעת לזמן הזה שיש לי לעצמי, לשבת מול המסך הלבן הריק ולהתחיל למלא אותו בכל מה שרק עובר לי בראש.

אז התגייסתי לצה"ל, לפני כמעט חודש, וזה עדיין לא נקלט לי.

בכל זאת אני גאה להגיד שעברתי את החודש הזה לגמרי בשלום, ועם כמה שהיה קשה לפעמיים, סיימתי טירונות. המסגרת הזאת אינטנסיבית, וקשה, ואי אפשר באמת לקחת הפסקות. וזה משהו שאני אצטרך להתרגל אליו. העובדה שאני לא חוזרת לבסיס לשבוע ואז הביתה, אלא חוזרת מהבסיס הביתה ליומיים. 

כי הבסיס הוא יותר הבית עכשיו, שם אני הרבה יותר זמן, את האנשים שם אני רואה יותר. ואני חושבת שבלי עין הרע, אני מתמודדת יפה.

הסיבה היחידה שיש לי זמן לכתוב עכשיו, זה כי אני בגימלים. ללכת עם קביים בבסיס זה לא הכי נוח, ואני מקווה שלא יהיה לי מאוד קשה להשלים את השלושה ימים האלו שאני מפסידה.

אבל בנתיים כיף לי להתכרבל בבית בפוך, לדעת שאני עוזרת לאמא, לאכול אוכל ביתי, לישון כי אני רוצה.

אחרי השלושה ימים האלו אני מתכוונת לגמרי לחזור לשגרה בלי שום גימלים ולהתמודד עם זה שסובבתי את הקרסול, קורה.

חוץ מזה, עכשיו אני מתחילה קורס שאמור להיות קשה ממה שהבנתי, אבל גם מאוד מעניין ועם הרבה ערך מוסף. לא קיבלתי את המגמה שרציתי, אבל עכשיו אני לא בטוחה שמה שרציתי זה באמת מה שהכי טוב לי. 

אז מתמודדים.

והכל באמת באמת בסדר.

כבר אפשר להגיד שאני משתחררת עוד שנה ו11 חודשים