הלוואי שזה בראש שלי. או בעצם, הלוואי שלא. כי הרבה יותר קשה לי לשנות משהו שהכנסתי לעצמי לראש מאשר מצב קיים.

תמיד יכולתי להגיד בלב שלם שאנחנו הזוג הכי טוב שאני מכירה, היום אני לא בטוחה בזה.

פעם לא עלו לי מחשבות לראש על מה יקרה אם יימאס לך, אם יימאס לי, אם המצב לא יהיה הדדי, היום אני כבר לא בטוחה.

ובדיוק החוסר בטחון הזה, הפקפוק, המחשבות האלו שקופצות לראש הם הדברים שכל כך מפחידים אותי.

לפעמיים כשאנחנו מתווכחים אני אומרת לעצמי בראש, 'זה מטומטם, תפסיקו זה מטומטם', אבל אני ממשיכה כי אני צריכה להוכיח לך משהו.

ואם הפסקנו להתחשב אחד בשני כמו פעם?

אם אנחנו אוהבים, אבל זה כבר לא מספיק?

אני לא רגילה לוויכוחים האלו, לריבים ולהודעות הכועסות. בדיוק להפך, אני זוכרת שהכל היה כל כך מושלם, שרציתי את הוויכוח הקטן הזה רק בשביל החיבוק הזה בסוף, והרגע הזה שנזכרים כמה טוב שאנחנו ביחד.

אני לא רוצה להגיד לך את זה. גם כי אמרתי לך מספיק, וגם כי אני לא רוצה שהתשומת לב שאני אקבל תהייה רק כי ביקשתי.

פתאום עברה לי מחשבה נוראית בראש.

אני חושבת שאם נשאר ביחד אני בחיים לא ארגיש פרפרים בבטן שוב, בחיים לא אתאהב, שהכל יהיה שגרתי. 

אני חושבת שאנחנו אוהבים אחד את השני מאוד, אבל באיזשהו מקום זה נהפך לשגרה.

וזאת הרגשה נוראית להרגיש בגיל 20 בקושי. 

מה עכשיו?

אחרי שנתיים וחצי, מה עכשיו?