בראש שלי אתה דופק בדלת, אני פותחת אותה ומופתעת לראות אותך עומד שם עם המבט הספק נחוש ספק אדיש שלך שגרם לי תמיד להרגיש חשובה.

אתה מבקש לדבר איתי, אומר שאני הדבר הכי טוב שהיה לך, ומבקש סליחה. ואני מחבקת אותך, ואנחנו מתנשקים.

משם והלאה לא קורה כלום..אין לי המשך לדמיון הזה, כי אני לא באמת רוצה שתשאר, לא באמת רוצה שתחזור לחיים שלי כי אני ריאלית ויודעת שכלום לא יחזור להיות כמו שהוא היה.

אני רק רוצה להרגיש שאתה נלחם עליי קצת, שאתה מבין, שלמרות שאתה יוצא עם מישהי אתה יודע שהיא לא באמת אני ושאף אחת אחרת לא תהייה.

אני רוצה לדעת שמה שאמרת לי אז לפני ארבעה חודשים, שאתה מאחל לעצמך לחזור אליי יום אחד - עדיין תקף.

אתה חסר לי בימים האלו שהחברות מעצבנות, ואני רגילה לברוח אלייך לערב של שנינו ולחשוב איזה מזל שיש אותך.

אתה חסר כשבא לי לשלוח לך איזו תמונה מצחיקה שמזכירה לי אותך, או סטטוס שראיתי בפייסבוק שמתאים לך.

אני זוכרת כשנפרדנו, כולם אמרו לי שככה זה בנים - בהתחלה הם שמחים ואחרי שעוברת תקופה הם מתחילים להרגיש את הפרידה ואת הגעגוע, ואצל הבנות הכל הפוך.

אז למה מרגיש לי שכמה שעובר הזמן אני מתגעגעת יותר? הייתי רוצה לחזור קצת אחורה בזמן, רק ליום אחד, ולישון איתך, לחבק אותך, לצחוק איתך, ואז לחזור למציאות היום. מבטיחה.

הורגות אותי המחשבות הבנאליות האלו אם גם אתה חושב עליי, אם אתה מתחרט לפעמיים או חושב 'מה אם'.., ומה יקרה אם תראה אותי פתאום?

זה יגרום לך להתגעגע?

אני מרגישה שמשתנים אצלי הרבה דברים בחיים, כי זה קורה וטבעי. אבל אתה תמיד היית פה כשהכל השתנה, קראתי לך "הדבר הכי יציב בחיים שלי" ואף פעם לא הבנת למה אני אומרת שזו מחמאה.

אני לא אעשה את זה אף פעם, אבל אם הייתי קוראת לך, היית בא?

היית מחבק אותי, ואז הייתי לוחשת לך באוזן שתחבק חזק, כמו פעם?

היית קורא לי מכוערת רק כדי לראות את הפרצוף שאני עושה? היית צוחק ממני כמו פעם? אני עדיין יכולה לגרום לך לחייך?

אני מניחה שאני פשוט רוצה להרגיש שיש מישהו שנלחם עליי, כי אני שווה את המאמץ. לא משנה כמה חברים שלך אמרו לי שאני הבת זוג המושלמת, או כמה פעמיים אתה אמרת את זה, בסופו של דבר וויתרת, הלכת כשביקשתי שתלך, לא ניסית להלחם.

וחברים שלך נעלמו לי מהחיים גם. הגיוני.

אתה יודע, גם ההוא שהגיע אחרייך אמר כמה כיף לו איתי, שהוא לא היה ככה עם אף אחת, שאני יפה ומצחיקה, ואז וויתר והלך. ככה סתם, בלי להביט אחורה.

אולי אני מגוכחת או חיה באיזה סיפור אגדות שלא קיים, אבל אני רוצה שמישהו יילחם עליי.

לא כדי שהוא ישאר, לא כדי שנשאר ביחד לנצח, אלא פשוט כדי לדעת שאני שווה את זה גם כשהדברים לא הכי קלים.

אני רוצה כבר להסתכל אחורה ולהגיד שהתגברתי עלייך לגמרי, אני נשבעת.

אבל אתה אשם, השארת לי זכרון ממך בכל פינה אצלי בחדר, בכל בגד שאני לובשת וחושבת מה היית אומר עליו, בכל יום חורפי, בכל מקום שאני יוצאת אליו, בכל שיר שמתנגן אצלי בפלייליסט.

אתה אשם.

ואולי כשאפסיק להאשים אותך..אדע שבאמת התגברתי.