אני לא באמת יודעת למה עלה בי הדחף הזה לכתוב עכשיו, במקום ללכת לישון כמו שכדאי לי לעשות או ללמוד לפסיכמוטרי.

אז אולי הסיבה לדחף הזה קצת פתטית, ואולי זה סתם סרט בקולנוע שגרם לי לחשוב.

נכון, אני אמנם לא בגיל או בשלב בחיים שבו אני אמורה לדעת בוודאות מי אני או מה השאיפות שלי בחיים, ואפילו בדיוק להפך.

אבל פתאום הכתה בי המחשבה הזו שאולי אני לא מאפשרת לעצמי להיות מספיק לבד, מספיק אני, אולי הדרך בה אני מתכננת את סדר היום שלי תמיד תתחיל מהשאלה - מתי אראה את חבר שלי? מתי את החברות? מתי אראה טלוויזיה?

אני חושבת שאם מישהו היה שואל אותי עכשיו מה הדברים שאני אוהבת לעשות עם עצמי, לבד, הייתי באמת מתקשה לענות.

הרי להתקלח או לאכול לא ממש נחשב. אז מה הדברים שנותנים לי שקט נפשי, שלווה? אני לא רוצה להאמין או להגיד שזה תלוי באנשים אחרים.

אני לא רוצה לסמוך על אנשים אחרים בצורה כזו. כי אם כן, זה הרי אומר שהשלווה שלי תלויה בבן אדם שהוא לא אני.

ואיזה דבר מטומטם זה יהיה לעשות?

אחד הדברים שאני אוהבת ומעריכה בעצמי היא היכולת להתחבר עם אנשים, למצוא שיחה כמעט עם כל אחד, להקיף עצמי באנשים.

אבל האם זה אומר שאני לא מסוגלת להיות עם עצמי? זה נובע מאיזשהי תחושת חוסר בטחון?

ואולי באמת כדאי שאלך לישון עכשיו.