אני חייבת לכתוב את זה כאן כדי פשוט להוציא את כל המחשבות האלו מהראש שלי ולהצליח להתרכז בדברים אחרים.

אני אוהבת את חבר שלי, אני שמחה שאני איתו ובאמת שאין פעם שאני נפגשת איתו ולא נהנת.

אבל האגו, האגו הזה שלי שלא הייתי מודעת אליו כל כך עד עכשיו. לפחות אני חושבת שזה הוא, שלא נותן לי מנוח. 

אני מסתכלת על תמונות בפייסבוק ורואה תמונות שלו עם החברה החדשה שלו, ועוברות לי מחשבות כאלו נשיות בראש כמו - היא בטח יותר יפה ממני או שהגוף שלה יפה יותר, ומה אם החברים שלו אוהבים אותה יותר מאשר מה שאהבו אותי? אבל למה לעזאזל שאתעסק בזה?

אני יודעת שהקשר שלנו היה מדהים ואני שלמה לחלוטין עם איך שהתנהגתי או הבת זוג שהייתי, אני גם יודעת שהוא מעריך את זה. 

אז אם טוב לי עכשיו, ובאמת המשכתי הלאה ויצאתי עם מישהו אחריו, ויש לי בן זוג כזה מדהים עכשיו, אז למה שזה משהו שיטריד אותי עד כדי כך?

אולי אני מצפה מעצמי ליותר מידי ואולי זה לגיטימי, אבל אני רוצה להיות היוצאת דופן המיוחדת הזו שממשיכה אחרי פרידה בצורה כזאת בוגרת,

בלי להסתכל אחורה, בלי הצביטות האלו בלב כשאני רואה אותו עם מישהי אחרת. 

אולי זה לא הכי הגיוני, או אנושי. הכי אהבתי אותו ונפגעתי ממנו, אז זה לא אמור להיות קל כל כך. 

אני יודעת שאני בת זוג טובה, אני יודעת שאני שונה מרוב הנשים בהרבה תכונות וזה מיוחד ומדהים, אני גאה בזה, אני יודעת שטוב לי במקום שאני נמצאת בו, שאני לא רוצה לחזור אחורה.

אלוהים, כמה שאני לא רוצה להיות תלויה בגבר שייתן לי את ההרגשה הזו. וזו רק עבודה שלי עם עצמי.

אז בפוסט הזה אני אני אומרת חאלס לאגו שלי, שרוצה שאני אהיה מאושרת ושמחה עם הבן זוג החדש שלי והוא יהיה מלא בחרטות ורק חושב עליי כל היום,

מספיק לראש הנשי שלי שהתחיל להתעורר לאחרונה עם מחשבות כאלו לא רלוונטיות או השוואתיות ומיותרות,

דיי ללב שלי שמרגיש צביטות בכל פעם שאני חושבת או רואה תמונה שלא אני מופיעה בה.

אני שלמה ומרוצה עם הכל. אני מישהי מיוחדת, אני יודעת את זה ואין לי בושה גם להגיד את זה.

אני יודעת שאני בת זוג טובה, ואם רגע אדבר ממש בהתנשאות שלא אופיינית לי בשום צורה, אני גם יודעת שכל אחד היה רוצה שהבת זוג שלו תתנהג כמוני.

ובנימה זו, יאללה פסיכמוטרי.