אני לא אשליך על עצמי יותר דברים. אני יודעת איך אני בזוגיות, ובכלל ביחסים עם אנשים,

ותסלחו לי - אבל אני דיי מדהימה.

לא רוצה לבכות יותר, לא רוצה לחכות להודעות מאחרים, לא אתן לאף אחד לגרום לי להרגיש פחות טובה.

לא הגיוני שאני בתחושה תמידית כזו שתכף יפרדו ממני, תכף יימאס להם והם ילכו.

אז אני מנסה להיות הכי מקסימה, ולחייך גם כשבא לי לכעוס, להבליג גם כשבא לי לפתוח את הכל. וזה לא צריך להיות ככה.

מי שרוצה ללכת בבקשה שיקום וילך, אם יש משהו שאני יכולה להיות בטוחה בו הוא שהרבה אנשים רוצים בת זוג כמוני.

אז אין שום סיבה שאהיה כזאת חסרת בטחון, ואנסה לרצות את כולם.

אם לרגע אכתוב כאן את האמת,

אתה לא בסדר. אתה זה שבגללו אנחנו נכנסים לוויכוחים האלו, אתה התוקפני שפתאום כועס מסיבות כל כך מטומטמות,

אתה המתוסבך, אתה כל כך בטוח בעצמך, שזו תכונה מדהימה אצלך אגב, אבל הבטחון הזה גורם לך לחשוב שכל השאר לא בסדר. הרי אתה אדם כל כך מגובש בדעות שלו ובגישה שלו לחיים ששום דבר לא יכול לערער אותך, נכון?

ואני, החסרת בטחון כביכול, שאתה כל כך מתרגז עלייה שהיא כזו, אם אני הייתי משנה בעצמי כמה דברים הקשר שלנו היה יותר טוב לא?

אם אני הייתי פחות בלחץ מהלימודים, או אם אני הייתי עם יותר בטחון, אם אני הייתי מדברת איתך פחות בטלפון, או יותר זורמת, הרי זו אני?

ואם אשאל אותך מה אתה צריך לשנות בעצמך כדי שהקשר הזה יהיה מוצלח יותר, מה היית עונה? כנראה שכלום.

היית אומר שהמצב האידיאלי בשבילך הוא להיות רווק, שאתה מסתדר כל כך מדהים לבד, ואתה תדע שמה שיקפוץ לי לראש יהיה גם כל הבנות שהיית איתן,

ושעוד תהייה.

אוף, הכל נשמע הרבה יותר רע כשכותבים אותו.

אולי זו המציאות.

אני לא אתן לזה לשבור אותי, לא משנה מה יהיה עם הקשר הזה. רק בבקשה, אם אפשר מישהו שבאמת יילחם עליי?

ואם לא, לי ולעצמי יהיה ממש טוב ביחד.